כמו רבים מתושבי כפרה בהודו, גם תהימנו לא ידעה שהיא יהודייה 

תהימנו בכלל לא ידעה שהיא יהודייה. כמו רבים מבני הכפר הנידח טהנלון במדינת מניפור שבהודו, גם בני משפחתה הקפידו על ביקורי יום ראשון בכנסייה: שרים, הכומר מדבר, וחוזרים הביתה. היא ידעה מה זה חג המולד, ומנגד לא היה לה מושג מהם חנוכה, יום כיפור או שבת. "שבט המנשה חיו בלי דת", מסביר החתן שלה, יהושע מנשה, שמשמש עבורנו מתורגמן. "היהודים בהודו עוד היו מקריבים קורבנות כמו בימי בית המקדש הראשון, בלי לדעת מה ומי. לפני מאתיים שנה הגיעו להודו מיסיונרים מאנגליה ומאוסטרליה, ורוב היהודים התנצרו. מיעוט קטן שמר על המסורת המקורית, וחזר לשורשים בהמשך".

תהימנו היא השלישית משמונת ילדי משפחתה. בטהנלון הם חיו בבקתת במבוק שתקרתה עשויה עלים. "אבא שלי רצה שאלך לבית הספר, אבל אני העדפתי לעבוד עם ההורים בשדות". אז היא נשארה איתם, שותלת אורז וירקות – מקור מחייתם. "אחרי העבודה חוזרים הביתה, הולכים לישון עם השמש וקמים עם השמש". חשמל? היא מחייכת: איזה חשמל. רק שימוש קמצני בעששיות נפט. בפינת הבקתה עמדה פינת בישול מוסקת תמיד, "מעין טבון עצים. עצים הרי לא חסרו שם". הגשמים שהורידו שמי מניפור היו גשמי קיץ טרופיים. בחורף? הכול יבש.

כשהייתה בת שבע או שמונה – היא לא באמת יודעת באיזו שנה נולדה – החליטו הוריה, הלכולם ואכותים סינגסון, לעבור לצורצנפור, כפר קצת פחות נידח מטהנלון. כעבור שנים ספורות השתדרגו והצפינו לעיירה של ממש במדינת נאגאלנד. בצד הקדמה נרשמה גם נסיגה בתנאי המחיה: "בכפרים היו מים מתוקים מהנהרות, בעיירה היינו צריכים לשאוב מים מבורות".

תהימנו נשארה צמודה להוריה, עבדה בחריצות בחקלאות ולא מיהרה להתחתן. היא הייתה כבר כבת 29 כששונגפאו צונגלוי הגיע לבית הוריה, בהמלצת קרובי משפחתו המקומיים. "הוא בא במיוחד מכפר נידח מאוד, הגיע אלינו אחרי יומיים הליכה, בלי כבישים ובלי דרכים מסודרות". הבחור מצא חן בעיניה, והוריה נתנו את הסכמתם. חתונה? איפה. סוגרים עניין בבית עם ההורים, וזהו. בלי מסיבה ובלי כלום. לא, גם לא שוחטים כבש. זה מאזור גלובלי אחר.

היא הצטרפה לבעלה, ולאחר צעידה ממושכת הגיעו לכפר הולדתו. רק אז גילתה שהוא יהודי. וגם היא. "הייתי בהלם. המשפחה שלו שומרת שבת, ואני הולכת לשדות לעבוד כרגיל. אחרי שנה נכנעתי". על הדרך היא התחילה לשמור כשרות "ולקיים את המצוות בפשטות הכתובה בתורה. אין הלכה"

היא הצטרפה לבעלה הטרי, ולאחר צעידה ממושכת הגיעו לכפר הולדתו. רק אז גילתה שהוא יהודי. וגם היא. "הייתי בהלם. המשפחה שלו שומרת שבת, ואני לא רגילה, הולכת לשדות לעבוד כרגיל. אבל אחרי שנה נכנעתי". יום ראשון אאוט, קדושת השבת אין. על הדרך היא התחילה לשמור כשרות "ולקיים את המצוות בפשטות הכתובה בתורה. רואים מה כתוב בתנ"ך ועושים לפי זה. אין הלכה ולא מכירים משהו אחר".

ואז בא הרב אליהו אביחיל, ושינה סדרי עולם. "מאז שנות השישים הרב אביחיל זצ"ל ניסה למצוא את עשרת השבטים, ובשנות השמונים הוא פגש אותנו", מסביר יהושע. "הוא היה אמור בכלל להגיע לפטנים באפגניסטן, הטליבאן, שלטענתו היו צאצאי היהודים. בטעות הגיע להודו". כמו קולומבוס, רק הפוך.

"לפי המסורת שלנו", ממשיך יהושע, "אנחנו משבט המנשה". במה זה בא לידי ביטוי? במקרי קיצון. "כשהייתה רעידת אדמה או אסון טבע אחר, היהודים בהודו היו מסתכלים לשמיים וצועקים: 'אנחנו עדיין חיים, אנחנו הילדים של מנסיה', שזה מנשה". הרב בדק את מנהגי העדה בעבר ובהווה, ואישר שאכן מדובר בצאצאי יהודים. בתיאום עם הרבנות הראשית לישראל (ולא בלי מאבקים לא פשוטים מולה), החל ארגון "עמישב" של הרב אביחיל להעלות ארצה את בני מנשה, כשהם נדרשים לעבור גיור לחומרא. "בעדה שלנו לא לקחו את זה קשה ולא התנגדו. הייתה שם התבוללות, כך שקיבלו את הגיור באהבה".

גם לשונגפאו ובני משפחתו נודע על הרב מישראל, ובכל פעם שביקר בעיירה סמוכה לכפרם, הם הגיעו במיוחד לשמוע אותו. "הוא הביא סידורים וספרי הלכה, אנשים התחילו להתפלל, ואז גם ביקשו לעלות ארצה. הרב נלחם בממסד פה כדי שיכירו בנו ויעלו אותנו. לבסוף סוכם איתו שנבוא לארץ במעמד של תיירים עד שיאושר הגיור, וזה היה המצב שלנו עד שנת 2000. גם היום חוק השבות לא חל על בני המנשה".

מה ידעה תהימנו על ישראל? שום דבר, לפחות לא עד נישואיה לשונגפאו. כשכבר שמעה על ארצנו, הבינה שיש בה בעיקר בלגן ומלחמות. בלהט הסיפור אנחנו מצליחים לקלוט מילה אחת בלבד: ירוסלם. "הצעירים היו אומרים שהם הולכים לעיר הקודש, לירושלים", מתרגם לנו יהושע.

ובכל זאת, כששונגפאו – שאז כבר שינה את שמו לאבידן – ביקש לעלות ארצה, תהימנו לא התנגדה. "יש לי אופי נחרץ מאוד. מרגע שהתחתנתי והחלטתי לחזור ליהדות, לא הסתכלתי אפילו פעם אחת אחורה. העלייה הייתה חלק מהחזרה שלי ליהדות". היא רק ביקשה להיפרד מבני משפחתה שהמשיכו לקיים אורח חיים נוצרי. התקשורת עם העיירה המרוחקת של הוריה התנהלה במכתבים, שהועברו בידי שליחים מזדמנים. תהימנו ביקשה מההורים שיבואו לבקר אותה בכפר, ומשהגיעו סיפרה להם על תוכניתה לעלות ארצה, בירכה אותם ונפרדה מהם. זו הייתה פגישתם האחרונה: משפחת צונגלוי הצעירה לא שבה עוד להודו.

חודש וחצי לפני שנכנסו בשערי ארץ הקודש, שמעו שראש ממשלת ישראל נורה בתל־אביב. "כל הקהילה התכנסה בבית הכנסת להתפלל לשלומו". כעבור זמן קצר נודע להם שיצחק רבין נרצח. את השבר החברתי שהתחולל אז בארץ הם חשו היטב כשהגיעו לכאן כעולים חדשים. עשור מאוחר יותר יחושו על בשרם שבר חברתי נוסף.

"הרב אליהו אביחיל הביא סידורים וספרי הלכה, אנשים התחילו להתפלל, ואז גם ביקשו לעלות ארצה. הרב נלחם בממסד פה כדי שיכירו בנו ויעלו אותנו. לבסוף סוכם איתו שנבוא לארץ במעמד של תיירים עד שיאושר הגיור. גם היום חוק השבות לא חל על בני המנשה"

שלושה ילדים נולדו לזוג צונגלוי בהודו, בלידה ביתית כמובן; שלושתם נולדו מחדש בישראל לאחר הגיור. נאמפו ("מילה שמשמעותה אמיץ") הפך לגרשון, צונגבם ("דומה לשם מזל") הפכה לחגית, ותהימלהאי ("השכלה ואושר") למיכל. ותהימנו? תהימנו ("משכילה") הייתה למילכה. "הגענו במטוס של הסוכנות דרך בומביי, שם עוד חגגנו את חנוכה. מנתב"ג לקחו אותנו באוטובוסים ישר לנווה־דקלים". כשהיא מתחילה לדבר על החיים בגוש קטיף, עולות הדמעות. "נהנינו שם מאוד, הייתה לנו קליטה טובה. הילדים השתלבו מיד במוסדות חינוך, ואנחנו עבדנו" – מילכה בניקיון ואבידן בשמירה, ומאוחר יותר גם כמנקה רחובות. "קיבלו אותנו יפה מאוד בגוש קטיף. אם אפשר היה, הייתי חוזרת לשם מיד. בנווה־דקלים היה הכול, חנויות ודואר, וכל מה ששתלתי בגינת הבית הצליח". מדוע לא השתלבו בעבודות חקלאיות, בדומה לעיסוקם בהודו? "החקלאות פה שונה מדי ממה שהיה שם, זה לא דומה בכלל".

גם אבידן פרח שם. הוא, שמעולם לא שירת בצבא, הסתובב כשומר עם אם־16, נכנס עם הפועלים לחאן־יונס, קנה שם אורז והיה מבסוט. בגוש קטיף זכו השניים גם לחוויה מתקנת: חתונה אמיתית. "הגענו לגוש עם עוד ארבע משפחות, למדנו באולפן עברית ואחרי שנה עברנו גיור. ואז היינו צריכים כולנו להתחתן מחדש". הרב יגאל קמינצקי, רבם של יישובי גוש קטיף, חיתן אותם. החברות ביישוב דאגו למילכה לשמלת כלה, הקהילה העמידה חופה וערכה סעודה, וכל היישוב הגיע לרקוד ולשמח את הזוגות המתחדשים.

מכל העלייה ההיא מהודו, משפחת צונגלוי הייתה הראשונה שקנתה בית בישראל – את ביתה שבנווה־דקלים. הבן הבכור, גרשון, היה הראשון מבני המנשה שחגג בר מצווה בארץ, וגם הראשון שסיים קורס מ"כים. בהיותו בן־זכר יחיד, הוריו ביקשו ממנו לוותר על מסלול הקצונה. ככה זה בעדה, מסביר יהושע. האינתיפאדה השנייה דווקא לא הפחידה אותם יותר מדי: "אולי נבהלנו קצת מהפצמ"רים, אבל ממילא בקושי יצאנו מהיישוב". ככלות הכול, הם היו מורגלים בחיי כפר שקטים, נטולי נסיעות מיותרות על הצירים.

"ואז מגיעה תוכנית ההתנתקות", אנחנו אומרים. "ואז מגיעה תוכנית ההתנתקות", היא חוזרת אחרינו, והדמעות חוזרות גם הן. יהושע מגיש לה טישו, והיא ממשיכה: "לא האמנו שזה יקרה. התגייסנו לכל המחאות. לא רצינו להתפנות". כשהגיעו המפנים, היא חיבקה את קירות הבית ולא הסכימה לצאת עד שניתקו אותה בכוח.

מהגוש הם פונו באוטובוסים למלון שערי ירושלים. במשך שנה שהו שם, ממתינים לקראווילות שימוקמו ביישוב הזמני בניצן. "שנה קשה, בלי מקום ובלי עשייה. הפיצויים הלכו ונאכלו". במהלך אותה שנה התחתנה הבת חגית עם יהושע. גרשון התחתן שנה אחריהם. "חתונות צנועות, כמתבקש". בכסף שנותר הם בנו את ביתם בניצן. "היה הלם קהילתי. הגיעו לכאן והכול בלגן, כמו מחנה פליטים", מתאר יהושע את שכונת הקראווילות שהוקמה ביישוב הוותיק ניצן עבור 500 משפחות, והפכה מאוחר יותר לניצן ב'.

מצבם של אבידן ומילכה הידרדר, בגוף ובנפש. בלי שליטה בשפה, ובגיל מבוגר מכדי להתחיל מחדש, הם לא הצליחו למצוא עבודה. משהו בהם כבה. יהושע מציג לנו תמונה מתקופת נווה־דקלים: חמיו וחמותו נראים שזופים ומלאי חיים. מאז הגירוש מגן העדן הם הפכו צנומים וחולניים.

לפני שנתיים נפטר אבידן בעקבות אירוע מוחי. מילכה מתרכזת מאז בטיפול בנכדים, "חושבת הרבה, מעלה זיכרונות כואבים". הבית שלה, שבו גרים גם גרשון ומשפחתו, מצוי כעת בעיצומם של שיפוצים. בחזית עומד שלט כתום שעליו המילים "וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. משפ' צונגלוי, דרך גוש קטיף". על הגדר משתרע שלט ענק ובו המוטו שליווה את עלייתם ארצה, ציטוט מפרקי דרבי אליעזר: "אנשי יבש גלעד היו גומלים חסד עם שאול ובניו… אמר להם הקב"ה אף אני נותן לכם שכרכם ולבניכם. לעתיד לבוא כשעתיד הקב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם, ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה". לצד הדברים מתנוססת בהוקרת תודה תמונתו של הרב אליהו אביחיל, מיטיבם.

כלניות מרהיבות שוטפות את גינת הבית המצוחצח והמסודר להפליא. כן, למרות עבודות הבינוי שנעשות בו כעת. על צד המקרר מוצמד פתק ובו נוסח הפרשת תרומות ומעשרות, כתוב באותיות לועזיות. מילכה מתחזקת את כל המרחב הביתי, דואגת שיישאר נקי ומרענן. שלושת ילדיה נשואים לבני העדה; חגית ומיכל גרות בעפרה, גרשון כאמור בבית בניצן. גם במגרשים הסמוכים מצטרפות ליישוב עוד ועוד וילות יפהפיות, מקימות מחדש את בתי הנעקרים – "ובכל זאת, היינו מוכנים לעזוב פה הכול, ושרק ייתנו לנו לחזור לשם".

The post כמו רבים מתושבי כפרה בהודו, גם תהימנו לא ידעה שהיא יהודייה  appeared first on מקור ראשון.