"ווסטוורלד" עונה 4 פרק 8: כאורך חיי האדם האחרון שזוכר אותך

"ווסטוורלד" היא סדרה של ריאקציות. העונה הראשונה היא עדיין אחת היצירות המושלמות שנעשו בטלוויזיה בעשור האחרון, ומאחר שהיא עומדת בפני עצמה, זה משהו שגם ההתדרדרות שבאה אחרי כן לא יכולה לגרוע ממנה. הבעיה החלה כבר בעונה השנייה. יוצרי הסדרה, בני הזוג ג'ונתן נולן וליסה ג'וי, לא אהבו שהאינטרנט התגייס וניחש את כל הטוויסטים כבר אחרי הפרק השני. אי לכך, העונה ההיא פשוט נמנעה מלספק לצופים קצות חוט שיסייעו להם לפענח מה קורה. העלילה הייתה מקוטעת, מחוררת, מפותלת שלא לצורך, נטולת מומנטום והיגיון, כזו שמשבשת את עצמה במודע בדיוק כמו שעשה ברנרד כשהחליט לערבל את זכרונותיו. הביקורות - הן של אוהדי הסדרה והן של המבקרים - לא נפלו על אוזניים ערלות. נולן את ג'וי הבטיחו עונה שלישית ישירה בהרבה, בלי ניסיון להתל בצופים. הם אכן עשו זאת, אבל בכך גם גרעו מרכיב מהותי בדנ"א של "ווסטוורלד". לא זאת בלבד שלראשונה יצאנו מהמראות המוכרים והמערבוניים של הפארק אל העולם האמיתי, אלא שגם השכבות הייחודיות של הסדרה לא המשיכו הלאה, הפכו אותה למשהו אחר. בדיעבד גם העונה הזו לקתה מאוד בשכל הישר וניחנה בכתיבה גרועה של התנהגויות בלתי סבירות, מה שהגיע לשפל בפרקיה האחרונים. בהתאם, המעריצים והמבקרים שוב לא חסכו את מורת רוחם. אני עצמי החלטתי אחרי העונה השלישית להפסיק עם הטור השבועי שמוקדש ל"ווסטוורלד". הסדרה הוכיחה פעם אחר פעם שאין הצדקה אמיתית להתעמק בה, ושהעונה הראשונה הייתה ברק בבקבוק שיוצריה כנראה כבר לא ישחזרו שוב. תעיד על כך גם נטישת הצופים - הרייטינג שלה דועך מעונה לעונה. מילא אם הייתה חותרת לכדי סיום, אך העובדה שהיוצרים דיברו בשעתו על רעיונות לשש עונות הוציאה את כל הרוח מהמפרשים. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר