המלחמה בעזה: שוב מנווטים אותנו אל עבר כאוס חסר תוחלת

סבבים של לחימה בעזה נראים לממסד הישראלי כחוק טבע. טנקים ישראליים ליד הגבול עם עזה, ב-6 באוגוסט 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הזנב הביטחוני שוב מנווט את הכלב העיוור, הממשלה והציבור, אל עבר כאוס חסר תוחלת. לא ברור אם פרסום הצילומים של מעצר בסאם אל-סעדי בג'נין והשפלתו נעשה בכוונה, או בזחיחות דעת רשלנית. אבל היה ברור שלכך תהיה תגובה. הנהגה אחראית היתה צריכה לקזז את נזק הפרסום וההשפלה כדי לעצור הידרדרות.

הלאה. לא ברור מה הביא לעוצר על יישובי חונק (מה שמכונה בישראל עוטף) עזה. האם היתה התראה ממוקדת על חוליות נקם בעקבות המעצר? אם כן, מדוע לא פעלו באופן ממוקד נגדן? בכל מקרה, ההתראה לא התממשה, והיו מגעים, ברמה כלשהי, להרגעת המתיחות. אבל הם לא הבשילו, מכיוון שישראל הרגה את תייסיר ג'עברי.

סביר שהיה בידי ישראל מידע שהוא עתיד להגיע לדירה שבה נהרג, אבל לא בטוח שידעו את היום המדויק והשעה. ארבו לו. האם סיפור חוליות הנ"ט היה סיפור כיסוי? לא ברור. בכל מקרה, הריגתו התבצעה בידיעה שהדבר יביא לירי מסיבי של רקטות על ישראל.

האם מי שהחליטו על כך חשבו שהפעם התוצאה תהיה שונה מסבבים קודמים? ככל הנראה לא. סבבים של לחימה בעזה נראים לממסד הישראלי כחוק טבע. הטבע הפלסטיני כמובן, לא הטבע הישראלי הרחום.

לא רק הריגתו של ג'עברי הוכנה היטב, גם הנדסת התודעה הישראלית. צילומים מרימי מורל ומסיחי דעת מהשאלות העקרוניות זורמים לתקשורת ההמונים. אליהם הצטרפה מקהלת גדולה של פרשנים סוכני הממסד.

אחורה. ב-1995 סוכני ישראל הרגו במלטה את פתחי שקאקי, מייסד וראש הג'יהאד האסלאמי. שנים טענו תומכי ההריגות היזומות שפעולות אלו משיגות את יעדן – שיתוק הארגון כולו, אם לא חיסולו – וודאי כאשר מדובר בארגון קטן כמו הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.

ובכן, הארגון חי בועט, ומוכיח שלא רק חמאס יכול לירות רקטות לעבר שדה התעופה בן גוריון ולאזור ירושלים. וכשם שלפתחי שקאקי קמו יורשים, כך יקומו גם לתייסיר ג'עברי מצפון הרצועה, לחאלד מנסור מדרום הרצועה, ולבסאם אל-סעדי בג'נין.

נחזור לכאן ועכשיו. למי יש אינטרס לצדד בפעולה? ראשית, לפוליטיקאים. בגלל הבחירות, מרחף מעליהם האיום לאבד מקום עבודה מתגמל היטב, אחרי שהשקיעו מאמץ רב להשיג את הג'וב. פעולה צבאית מוצלחת יכולה לעזור להם לחזור לתפקיד בכיר אחרי הבחירות.

ציני? לא ייתכן? ניזכר לרגע בשמעון פרס, שאישר להרוג את יחיא עיאש ויצא לפעולת ענבי זעם בלבנון, שניהם ב-1996, שנת בחירות.

שנית, אנשי הצבא והביטחון, ובפרט רמטכ"ל לוחמני כאביב כוכבי. זה מה שהם יודעים לעשות ומתאמנים לקראתו. אותם הדרג המדיני היה צריך לבלום, ולהציב חלופה מדינית. על היעדרה משלמים ההרוגים והפצועים – פיזית ונפשית.

הפוסט המלחמה בעזה: שוב מנווטים אותנו אל עבר כאוס חסר תוחלת הופיע ראשון בשיחה מקומית