על "500 ימים עם סאמר" והיכולת לשחרר ולהמשיך הלאה
טום צדק? או אולי דווקא ההפך? חזרנו אל "500 ימים עם סאמר" עם בחינה מחודשת של מערכת היחסים בו, מסע הגיבור והיכולת ללמוד לשחרר ולהמשיך הלאה.
טום צדק? או אולי דווקא ההפך? חזרנו אל "500 ימים עם סאמר" עם בחינה מחודשת של מערכת היחסים בו, מסע הגיבור והיכולת החשובה ללמוד לשחרר ולהמשיך הלאה.
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
הפעם הראשונה בה צפיתי ב-500 ימים עם סאמר הייתה לפני כמה וכמה שנים טובות, קצת אחרי שקרה לי דבר כמעט זהה למה שקורה לגיבור הסרט טום (ג'וזף גורדון לוויט). יצאתי עם מישהי שמהתחלה אמרה שהיא לא רוצה מערכת יחסים, אבל עם התפתחות הקשר בינינו התחלתי לתלות בה תקוות גדולות וחשבתי שמה שנרקם ביני ובינה הולך לכיוון הכי רציני שיש. במשך שבועות אחרי שנותק המגע ניסיתי להבין מה קרה, איך זה יכול להיות, פשוט לא הצלחתי להסביר לעצמי את הדבר הזה.
מעתה ואילך: 500 ימים (מילים) של ספוילרים
כמו טום, הייתי בטוח בכל לבי שנעשה לי עוול. חשבתי על אותה בחורה שהיא רעת-לב, ביצ'ית, חסרת-רגשות. הייתי בטוח שמגיע לי הכל, שאם אני מרגיש כזו קרבה אל מישהי, היא בוודאי חייבת להרגיש אותו הדבר כלפי. במילים אחרות, הייתי ילד – אמוציונלי, נלהב, נאיבי, רגיש – שלקח נורא קשה את העובדה שמישהי יכולה לומר לו "לא".
היום אני מבין עד כמה הגישה הזאת שגויה מיסודה ובחיבור ישיר לסרט – עד כמה קריאת דמותה של סאמר (זואי דשנל) כרעה היא פשטנית ולא בוגרת. בד בבד, במהלך קריאה על הסרט בזמן הרב מאוד שחלף מאז, נתקלתי בנוסף בגישות דיכוטומיות ושטחיות מדי גם כלפי דמותו של טום, לפיהן הוא מייצג שוביניסטיות ומיזוגיניה – דברים שבעיני חוטאים עמוקות להבנת היצירה הזו ומה שהיא רוצה להגיד.
נדמה לי שהנטייה לחלק דברים לשחור ולבן, רע וטוב, פתוח וסגור וכן הלאה – מפספסת פעמים רבות את המסרים שקולנוע יכול להעביר. לכן הייתי רוצה להציע גישה לפיה 500 ימים עם סאמר – גם בהיותו סרט שעוקב אחר גיבור, גבר – הוא סרט שאמנם רוצה שנזדהה עם הפרוטגוניסט, אבל בו-זמנית מבקר אותו באמצעות העברתו בתהליך התבגרות מזורז והתפכחות מתחילתו ועד סופו.
מבחינה נרטיבית, ניתן אמנם לקרוא את הייצוג של סאמר כבעייתי, כי דמותה אניגמטית במידת-מה ופחות מורכבת משל שותפה, אבל מכאן ועד לכנות את זה כמיזוגיניה הדרך עוד ארוכה.
אמנם אין כאן שוויון בהצגת הדמויות, אבל כאמור, הסרט מלכתחילה ובמודע עוסק בתהליך ההתבגרות ועיצוב הזהות של דמות הגבר בו ולא של האישה. כך שמבחינה זו, הבעיה היא אולי בכמות הייצוגים הגבריים ביחס לנשים בקולנוע בכלל, אבל מיזוגיניה? אין כאן כזו.
מה שכן יש, הוא דרמה-רומנטית שמסרבת להתיישר לפי נוסחאות וחוקים ז'אנריים: הסוף הוא חמוץ-מתוק, הכלים האסתטיים (סצנת הציפיות אל מול המציאות, דמות המספר, שבירת הקיר הרביעי או המעבר בזמנים) מפרקים את כללי הז'אנר – גם מבחינה עלילתית – ומרכיבים תמונת מצב מציאותית יותר על יחסים בין גברים לנשים. לא עוד "האהבה מנצחת בכל מחיר" או "הם חיו באושר ובעושר".
כבר מתחילתו, הסרט מדבר על כך שטום חי בגישה לא נכונה כי פירש בצורה מוטעית את הסוף של הבוגר (1967) – ששבר גם הוא את הכללים לפני כל-כך הרבה שנים. כמו הסרט הנדון, גם הוא מלווה במוזיקה ובמלודיות שמתחברות היטב למצב הנפשי בו שרוי הגיבור. טום הוא רומנטיקן, טום הוא בחור טוב. טום מאמין באהבת אמת וכשהרגיש שהוא איבד אותה לעד – הוא שקע בעצב ובדכדוך. האם אפשר להאשים אותו? לא, אי-אפשר. בדיוק כמו שאי-אפשר להאשים את סאמר שלא התאהבה בו.
כי יש הבדל בין "כיף לי איתך" לבין "אני רוצה לחיות איתך" וצריך להבין את ההבדל הזה. צריך להיות קשוב לצד השני ולנסות להבין מה עובר עליו. צריך לדעת, כמו שהקלישאה הפשוטה אומרת ש"מי שלא יודע לשמוע לא, לעולם לא יישמע כן" – וזה לא רק ברומנטיקה, זה בכל דבר בחיים. הכישלונות שלנו מעצבים אותנו ומאפשרים לנו לצמוח מהם. אפשר עד מחר להגיד "סאמר לא בסדר" או "טום לא בסדר" – ואפשר גם להבין שאנשים ומערכות יחסים, כמו שהסרט מציע, יותר מורכבים מזה. לא בכל דבר יש אשמים, רעים או טובים: החיים פשוט לא עובדים בצורה כזאת.
אחרית דבר
מבחינה זו, סוף הסרט מציג את סגירת המעגל האולטימטיבית. טום שאיבד את אמונתו באהבת אמת, מקשיב לדבריה של סאמר ולומד ממנה שיכול מאוד להיות שהיא קיימת – פשוט לא איתה. היפוך התפקידים מתרחש כשהרווקה הנצחית נשואה לפתע, ומבינה פתאום על מה טום דיבר כל הזמן.
אחרי 500 ימים טום לומד לשחרר מסאמר ולהתקדם, מבלי שהוא שוכח להתעלות על עצמו ולהגיד לה שהוא מקווה מכל הלב שהיא באמת מאושרת. בכך הוא משלים את הצעד האחרון בהפיכותו מילד שלא מסוגל להכיל דחייה, לאדם בוגר שמפנים כי העולם לא נוצר בשבילו ואף אחת לא חייבת לו שום דבר.
אז הפי-אנדינג במובנו הפשוט אמנם אין כאן, אבל מבחינת קתרזיס: התהליך הושלם. טום סוף-סוף מתבגר, מפסיק לראות רק את עצמו, מכבד ומבין את סאמר וממשיך הלאה – וזה, אם תשאלו אותי, הדבר הכי משמח שיכול להיות.
לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף לקבוצת החברים שלנו. תוכלו לעקוב אחרינו גם בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
