כשהפקק קופץ: על חרדים, מילואים וסולידריות

זה מבעבע ומבעבע, ולכל אחד קופץ הפיוז בזמן אחר. בהושענא רבה האחרון, כשאמרתי את ההושענא השביעית, 'למען איתן הנזרק בלהב אש', וחשבתי על איתן המ"מ שיריון שנשרף בטנק, ושכל משפט ומשפט בהושענא הזו פשוט מקפיץ לך זיכרונות – לא יכולתי להבליג יותר.

ובכלל נראה שחגי תשרי הללו היו הימים בהם כבר אי אפשר היה לשתוק.

אני מתכוון לזעם הכבוש ההולך וגואה של הציבור הדתי-לאומי על החרדים.

ממלחמה לשגרת חירום

כשהתחילה המלחמה, כולם היו מגויסים וכולם היו תחת הטראומה, עם התחושה שכל אחד עושה משהו. הייתה גם הבנה שגיוס חרדים לא יפטור את העומס הנוכחי, ושבעצם שיעור משרתי המילואים הקרביים מכלל האוכלוסייה די נמוך.

אבל עכשיו, בתשרי תשפ"ה, המציאות שונה. רבים היו אמורים להתחיל בסבב שני או שלישי. בנוסף אליהם, הוקפצו עוד רבים שכבר עשו סבב שלישי. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו, משפחה די סטנדרטית, עם שלושה בנים במילואים וחתן בסדיר, ובמשפחה המורחבת כמות המגויסים כמעט דומה לכמות המגויסים מיד אחרי הטבח.

התמונה הדמוגרפית

בקרב המגויסים בעלי המשפחות, אלה שהשאירו את המשפחה מאחור לתקופת החגים, שיעור הדתיים נראה גבוה יותר. ייתכן שזה בגלל שדתיים מקימים משפחה בגיל צעיר יותר – אם שנות השירות במילואים הן מהשחרור ועד גיל 41, ואצל רבים מהחילונים אין ילד ראשון לפני גיל 30, אז כמעט מחצית מהשנים הם יהיו מילואימניקים בלי ילדים. ואילו אצל הדתיים מאוד נפוץ להתחתן ולהיות אבות במחצית הראשונה של שנות העשרים לחייהם, אז כמעט כל תקופת שירות המילואים נופלת על תקופת ההורות לילדים קטנים.

אולי זה בגלל הנורמה והלחץ החברתי, שמביאה גם רבים שפטורים ממילואים למצוא לעצמם איפה להשתבץ, אולי בגלל שגם כך, בקרב משרתי המילואים הקרביים, שיעור הדתיים גבוה משיעורם באוכלוסייה, אולי בגלל שזו הבועה שלי – אבל קפץ לנו הפקק.

רגעי השבר

אצל אשתי (שחשה ממש לא נעים אחרי זה) זה קפץ כשעברנו בחול המועד ליד גן שעשועים בו ישבה משפחה חרדית – אבא, אמא וכמה ילדים. "איזה כיף לכם שאתם יכולים לשבת כך בנחת כל המשפחה. הכלות שלי יושבות עם הנכדים לבד, בלי הבעלים. הבנים שלנו במילואים". והם קצת קברו את הראש באדמה, ולא אמרו כלום.

אצלי זה קפץ כשהבן-דוד החרדי המתוק שלנו, זה שדואג להגיע לכל חתונה ובר מצווה, לכל אזכרה של אבא שלי בהר הרצל, שממש חשוב לו לשמור על קשר עם המשפחה, ביקש, ערב יום כיפור, בוואטסאפ של הבני-דודים, את שמות המגויסים שלנו כדי שיתפללו עליהם.

בין תפילה לפעולה

וכך כתבתי לו:

כולנו מתפללים. מתפללים ולוחמים.

הנה השמות: בני, מפקד פלוגה, שנקרא בהפתעה מערב ראש השנה, ובילה גם את ראש השנה ויבלה גם את יום כיפור בהגנה עלינו בצפון. בבית מחכים לו אשתו ההריונית ושני ילדים.

בני, סגן מפקד פלוגה, שנמצא כבר חודש בגבול הצפון, כולל ראש השנה. ועכשיו יצא רק ליום כיפור כדי להיות עם אשתו ושני ילדיו הקטנים. חוזר מיד אחרי זה.

החתן הטרי שלנו שבילה את ראש השנה בלבנון אחרי אירוע קשה בערב החג בו נהרגו ונפצעו רבים מחבריו. הוא יבלה גם את יום כיפור בצפון, צפוי להיכנס שוב בקרוב ללבנון. הוא מקיים בגופו ממש את לשון המשנה 'אבל במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו'. [הזוג הצעיר הזה לא בילה יחד אף אחד מחגי תשרי].

כולם תלמידי חכמים, שישבו ולמדו שנים רבות תורה, ובכל זאת ידם גם אוחזת בשלח.

הדהוד בתוך המשפחה

לא יודע אם בגללי או לא, אבל בהמשך שלחו לו עוד בני משפחה שמות של בני משפחה, עם פירוט מה הם השאירו אחריהם בבית, עם התפקיד שלהם בצבא, עם הגזרה בה הם נלחמים. אם הוא כבר מתפלל, שלפחות ידע טוב יותר על מה.

קצת ביקרו אותי למה אני יוצא עליו בקבוצה, וזה לא יפה ולא מנומס. אבל כבר לא יכולתי יותר. וכשנפגשנו כעבור יומיים באזכרה של אבא שלי (נהרג במלחמת יום כיפור) בהר הרצל, הוא לא כעס ורק ביקש שנמשיך לעדכן, מי השתחרר, מי עדיין משרת.

והבת דודה החב"דניקית [הם אחרים, יש להם חברים ובני משפחה שמשרתים ונלחמים] כשהסברתי לה שהבאתי את הנכדים איתי לבית קברות כי אמא שלהם צריכה קצת מנוחה אחרי כל כך הרבה ימים שהבן שלי מגויס והיא לבד עם הילדים – אמרה לי "איך הן עושות את זה. כל הכבוד להן" ועיניה התמלאו בדמעות. ובאמת איך הן עושות את זה. כל חול המועד סוכות, הזמן הכי משפחתי שיש, הכלות שלנו יחד עם הנכדים, בלי האבות.

מעבר לכעס האישי

אני לא מאמין שאפשר לגייס אפילו חייל אחד מועיל בכפייה. כמפקד, כשהיה לי חייל עם בעיות מוטיבציה שכל הזמן ניסה להתחמק, פשוט הפסקתי לקרוא לו. לא צריך שיכניס דמורליזציה במחלקה.

אבל כמו שניסח רן ברץ, הכעס שלנו על החרדים הוא לא שהם לא משרתים, אלא שהם לא רוצים לשרת. שהדבר הכל כך בסיסי בתורה, סולידריות, קיבל אלף אקרובטיקות והתפלפלויות עד שהם יכולים להגיד שבזה שהם מתפללים על הבנים שלנו, הם מבטאים את הסולידריות שלהם.

המציאות המורכבת

לא יודע אם הם יתגייסו או לא. ברור לי שהעברת חוק שימסד את אי הגיוס שלהם עכשיו, כשכל כך הרבה מגויסים למילואים, זו אצבע בעין. אז שיהיו קצת בלי הנחות במעונות.

וכן, אני יודע שקמפיין גיוס חרדים התחילו מסיבות של התרסה, אלו שלא הייתה להם בעיה להכריז על סרבנות מסיבות פוליטיות, או שממש לחצו על גיוס חרדים גם כשלא היה את העומס שיש בשנה האחרונה. כאלה שדיברו תמיד על הנטל ועל העומס בלי מילה על הזכות לשרת והכבוד להיות בין אלה שקוראים להם. כאלה שמאיימים שאם לא יגייסו חרדים הם יפסיקו לבוא.

אנחנו לא שם. כולנו מאוד גאים בשירות המילואים שלנו. אין מצב שמישהו מאיתנו יחליט שהוא מסרב בגלל שעבר חוק שממסד את הפטור החרדי. זו המדינה שלנו. אין לנו אחת רזרבית, וגם אם אף אחד לא ייקח אחריות, אנחנו ניקח. אבל תעשו לי טובה אחי החרדים, לא קונה את הרצון שלכם להתפלל להצלת הבנים שלנו (ואני יודע שהוא כנה).

נראה לי שהכעס בציבור הדתי-לאומי גדול יותר, לא רק בגלל העומס הענק והמשמעות הגדולה של מילואים בחגים, אלא בגלל שאנחנו יודעים שאפשר ללמוד תורה ולשרת בצבא. ואנחנו יודעים שאתם, החרדים, קצת אחרי שכל הבנים הוקפצו בצו 8, יצאתם לבין הזמנים. אז תנסו לעבוד על מישהו אחר, לא עלינו.

The post כשהפקק קופץ: על חרדים, מילואים וסולידריות appeared first on מידה.