ביקורת מתגלגלת: שמיגדון!, עונה 2

עוד ביקורת מתגלגלת, אתם מכירים את העניין. שימו לב שיהיו כאן ספוילרים לכל העונה הראשונה, שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. 

פרק 1: ברוכים הבאים לשמיקגו

שלום וברוכים השבים לפינתנו: עצות לחיים ממישהי שלא מבינה בכלום. עד היום עסקנו בעיקר באהבה, ואני שמחתי לחלוק איתכם תובנות מנסיוני כרווקה נצחית, אבל אני נאלצת לבשר לכם שבקרוב נשנה נושא. בשבועות הקרובים אפרוש את משנתי המפורטת והמחכימה על משהו שאני אפילו פחות מוסמכת לדבר עליו: אושר. אה, ואנחנו גם רואים סדרה.

עונה 2 של הסדרה "שמיגדון!" נפתחת מייד לאחר סיום העונה הראשונה. מליסה (ססילי סטרונג אהובת ליבי) וג'וש (קיגן מייקל קי החמוד גם) עוזבים את העיירה שמיגדון לאחר שמצאו זה בזו אהבת אמת (לכאורה, אני לא ראיתי את זה קורה), ונראה שלעולם לא יהיו להם בעיות שוב. אבל מהר מאוד הם לומדים מחדש שהחיים הם לא מחזמר, אלא דרמת מערכות יחסים מדכאת. זה מתחיל בחתונה ועיניים נוצצות ומידרדר לבעיות פוריות ותאורה עגמומית. השגרה שחקה את ג'וש ומליסה לעפר, ולא משנה שאין להם ספקות לגבי מערכת היחסים שלהם כשהם מתחילים לתהות לגבי החיים עצמם. נראה שהם כבר לא מסוגלים ליהנות מכלום ובתור רופאים הייתם מצפים שיחפשו פתרון במחוזות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה אבל לא, הם יודעים את התשובה: הם צריכים לחזור לשמיגדון. תשובה תמוהה, כי לא היה בשמיגדון שום דבר שבאמת שימח אותם חוץ מפודינג תירס, אבל היי, אתם רוצים סדרה שמתרחשת בתוך מחזמר או בתוך סדנת קרמיקה לזוגות? אז תשתקו ותמשיכו לצפות.

ג'וש ומליסה עוטים את מיטב מחלצותיהם התקופתיות וחוזרים ליער שבו גילו את שמיגדון לראשונה. הם תועים יום שלם בחיפוש אחריה, במה שהוא רפרנס ברור ל"בריגדון" – שהוא עדיין סרט משעמם שאתם לא צריכים לראות – אבל למרבה הצער, בניגוד לעיירה הסקוטית שמתקיימת למשך יום אחד כל מאה שנה, שמיגדון לא חוזרת לעולם. ג'וש ומליסה המובסים עומדים לנסוע משם, אבל פנצ'ר גורלי (ממש רציתי לכתוב את צירוף המילים הזה) חושף בפניהם עולם מחזות זמר אחר, שתושביו כמובן מתכנסים לשיר שיר פתיחה. הם מציגים את שמיקגו, עיר שמושפעת ממחזות הזמר של שנות השישים המאוחרות ושנות השבעים, עם דגש על "שיקגו" ו"קברט" הפעם. השיר פחות קליט, התלבושות יותר קונספטואליות, והסיפור יכלול אלימות, מין ושחיתות, עם סופים טרגיים כבונוס. במהלך השיר ג'וש ומליסה לומדים שהקאסט של העונה הקודמת חזר, אבל בתפקידים חדשים, שזה דבר מעניין להיות מודעים אליו עבור הדמויות הראשיות. יש גם כמה חיזוקים לקאסט, והראשון הוא טייטוס בורג'ס בתור דמות המספר – משהו ש, כפי שמליסה טוענת בהכללה מוגזמת, מחזות זמר של אותה תקופה השתמשו בו במקום סיפור. 

ג'וש ומליסה מחליטים להישאר בינתיים, בהנחה שמכיוון שהם כבר ניצחו בשלב הבוס של מציאת אהבת אמת, הם יכולים לטעון מחדש את נקודת השמירה של החיים הרגילים שלהם מתי שירצו. בהיפוך תפקידים מהעונה הקודמת, זה דווקא ג'וש שרוצה לתת לשמיקגו הזדמנות כי למרות שהוא לא מבין את הרפרנסים, הוא מתחבר לאווירה הסליזית והאפלולית של המקום. מליסה הפעם פחות בקיאה בחומר, כי היא לא מתלהבת ממחזות הזמר האלה שהאווירה שלהם הפוכה מהעליזות הבהירה של הדור הקודם, ולכן היא פחות רוצה להישאר. אבל המספר אמר שהם מחפשים מקום ללון בו, אז זה מה שהם עושים. הם מגיעים למלון שמיקגו ופוגשים את בעלת הבית עם השם שקורע אותי מצחוק למרות שהוא לא עד כדי כך מתוחכם: מאדאם פראו (אן הראדה, לשעבר אשתו של ראש העיר). אומנם הפעם יש להם את המזל של לקבל חדר משותף בלי שאלות (חוץ מ"האם לשלוח לכם בחורה"), אבל התנאים לא מלהיבים. וגם הנימוסים של השכנים לא משהו: לחדר שלהם פורצת בסערה ג'ני בנקס (דאב קמרון, בטסי מהעונה הקודמת), רקדנית צעירה ומלאת תשוקה לחיים שמייד מכריזה עליהם כחברים הכי טובים שלה ומשביעה אותם לבוא להופעה שלה בהמשך הערב. למרבה פליאתה של מליסה, ג'וש לא מזהה שמדובר בשחקנית שהוא היה סוג של מאורס לה בעונה שעברה, וזה ממש גורם לי לתהות אם תהיה משמעות קריטית לעניין הליהוקים מחדש, אם לקרוא לזה ככה, או שזה נטו בשביל הכיף. וזה כיף, אני מודה.

כשג'וש ומליסה מגיעים למועדון קראט בדיוק מתחילה ההופעה, או יותר נכון מתאבן להופעה. זה שיר קטן שמציג את הדמויות המשניות של רקדניות הרקע בקברט, ולועג למחזות הזמר שבהם עוסקת העונה על כמה שהם מתאמצים להיות נועזים ושערורייתיים, כשכמובן את ג'וש ומליסה שמגיעים מניו יורק של המאה ה-21 דברים כמו ביסקסואליות או דראג לא מרגשים בכלל. זה שיר בסדר, אבל באמת ממש הייתי שמחה אם הוא לא היה אומר את כל זה באופן מילולי, אלא מוצא דרך חכמה יותר להעביר את הרעיון. בסוף השיר גם מוצגת לנו בקטנה עוד דמות שכנראה תקבל יותר לעשות בהמשך העונה, וכרגע אין לה שם אלא רק תפקיד – MC (אריאנה דבוז). אותה ג'וש דווקא מזהה בתור אמה, עוד מישהי שהוא כמעט התחתן איתה לפני שנתיים (מליסה אולי סלחה ושכחה, אבל אני אצטרך עוד שכנוע). אנצל את הנקודה כדי לומר שג'וש ומליסה אומנם עוקצים זה את זו ללא הפסקה במהלך הפרק, אבל נראה שזה בא ממקום הרבה יותר חיובי מאשר בעונה הקודמת ומתקבל בהבנה (וגם בעיניי זו דרך לגיטימית וחמודה להביע אהבה, בהנחה שהאמון בין השניים לא יתערער שוב).

ברגע שנשמע קולה של הדמות הבאה שנכנסת לסצנה, עוד לפני שהפנים שלה נחשפות, זיהיתי שמדובר בעוד שחקן שחדש לסדרה, פטריק פייג' הפעם. מבעד לצמרמורות הפיזיות שהקול שלו מעביר בי הצלחתי לקלוט שהוא מציג את עצמו בתור אוקטביוס קראט, הבעלים של המועדון וטייקון מקומי ששולט בין היתר בתחנות הכוח שמספקות אנרגיה לכל שמיקגו (זה מרגיש כמו רפרנס לתפקיד הענקי של פייג' בתור האדס, למרות שזה לא שייך לתקופה שבה אנחנו עוסקים ואולי רק בעונה 4 נבקר בשמאדסטאון). הוא שואל את מליסה אם היא מתעניינת בהופעה על הבמה, ובאופן כללי מעורר בזוג הרבה אי-נוחות, מה שרק טבעי כי ברצינות, הקשבתם פעם לקול שלו? אבל זה לא נמשך יותר מדי זמן כי משהו צד את מבטו והוא עוזב את הסצנה, עם הבונבוניירה שהייתה תחת זרועו כל הזמן.

ההופעה ממשיכה עם הנאמבר הגדול של ידידתנו משכבר הימים ג'ני. זה שיר חמוד אבל לא מצחיק בפני עצמו או מהווה פרודיה על מקור ההשראה שלו מ"קברט". הוא כן עושה שני דברים: קודם כול, הוא מראה לנו שבנוסף לתצוגת המשחק המעולה שלה קודם, יש לדאב קמרון גם עוד מה לתת בתחום השירה והריקוד, כך שמי שלא הבין בעונה הקודמת שהיא כוכבת בנסיקה, שייכנס לעניינים; והדבר השני הוא שבאופן טבעי הסדרה שואלת את הסגנון הוויזואלי שלה מהגרסאות הקולנועיות של מחזות הזמר שעליהם היא מבוססת, והשיר הזה משתעשע בשכלולים הטכנולוגיים שהתחדשנו בהם מאז הפיפטיז, כמו ~*עריכה*~ או תקריבים.

אבל רגע, יש גם עלילה העונה! ג'וש מנסה למצוא את השירותים ובמקום זה נכנס בטעות לחדר הלבשה ומוצא את הגופה של אחת הרקדניות, שנרצחה זה עתה. יש עדה שראתה אותו רוכן ליד הקורבן, ולכן הוא ומליסה נמלטים במהירות בחזרה אל המכונית שלהם. הם לא יסתבכו בעלילה הטרגית של המחזמר הזה אם הם רק יוכלו לחצות את הגשר, מה שכידוע הוא דבר קל ופשוט לעשות בעולם הזה. אלא שלא, זה שוב מרטין שורט הלפרקון והמבטא הדבילי שלו, ששר שיר קטן כדי ליידע את ג'וש ומליסה שהקווסט שלהם הפעם הוא לא בעקבות אהבת אמת אלא בעקבות סוף טוב. אה, רגע, זה לא ממש עובד בעברית… אז בוא נאמר שהם צריכים לחיות באושר ועושר, רק שהעושר לא חשוב פה (אולי בעונה הבאה). ג'וש ומליסה איבדו את השמחה שלהם, והם לא יצאו משמיקגו עד שיגלו אותה מחדש, מה שהם כמובן כל כך שמחים לשמוע. הם אכן לא מצליחים לצאת מהעיר וגרוע מכך, ראיית זהב בדמות אקדח שלחלוטין לא שייך להם נמצאת בתוך הרכב שלהם. וכך ג'וש נעצר באשמת הרצח של אלסי וייל ונשלח לכלא על ידי קצין המשטרה ריברה (חיימה קמיל, מצטערת שהשתמשתי בגרסה מאונגלזת של השם שלו בעונה הקודמת, זה הרבה יותר מצחיק אם יש לו כמעט את השם של סבא שלי). 

ובכן, מה היה לנו פה? לא הרבה עלילה בעצם. עדכנו אותנו במצבם של ג'וש ומליסה, הציגו לנו את שמיקגו וכמה מהדמויות החשובות בה, והסבירו לנו מה המכשולים והיעדים הפיזיים והמטאפיזיים שעומדים בפני הגיבורים. הקאסט עדיין מלהיב מאוד, והשירים כיפיים, אבל גם מעט מאכזבים. נכון, אלה חיקויים עשויים ביד אמן של להיטי ברודוויי מזמנים ספציפיים, אבל התוכן שלהם לרוב ממלא מקום ולא באמת מעניין או מבדר במיוחד. אז כן, נהניתי לאללה לבלות שוב בעולם הקצת פחות קסום הפעם של הסדרה הזו, אבל יש לעונה הזו עוד לאן ללכת ואני מרגישה שעוד לא ראיתי כלום. מזל שהפרק השני שוחרר יחד עם הראשון.

פרק 2: פתח לאן

הפרק השני בעונה השנייה של "שמיגדון!" נפתח, כרגיל, עם פלאשבק – רגע, לא. זו לא שמיגדון, זה שמיקגו, ופה אנחנו נפרדים מהכלי הספרותי הזה שבכנות, נמאס לי ממנו כבר באמצע העונה הקודמת, אז זה שיפור לטובה. במקום זה אנחנו נכנסים ישר לעניינים עם ג'וש שיושב בכלא על לא עוול בכפו, אבל אופטימי למדי לגבי היכולת שלו ושל אשתו לטהר את שמו, אפילו שהוא גבר שחור ביצירה תקופתית. דמות המספר מעדכנת אותו שאם יורשע, היעד הסופי שלו הוא הכיסא החשמלי. אבל יש גרוע יותר מעונש מוות, למשל היפים! או לפחות ככה בטח חושב הסמל ריברה, שזורק אחד כזה לתוך התא של ג'וש ולוקח את זה קצת קשה כשהוא מקבל בתגובה סיסמה על כך שהכעס שלו הוא בעצם עצב כלוא. ההיפי מציג את עצמו בשם טופר, אבל ג'וש לא מתלהב לזהות אותו בתור דני, הבחור ששכב עם אשתו ודפק לו אגרוף לפני שנתיים בשמיגדון. אני לעומתו מאוד מתלהבת: בביקורת לעונה הקודמת לא הסתרתי לרגע את החיבה שלי לשחקן ארון טווייט, אבל מה שאתם אולי לא יודעים הוא ש"שיער" הוא המחזמר הקולנועי האהוב עליי, אז השילוב בין השניים שולח אותי לסטרטוספרה. אבל במקום צ'ופר בדמות שיר בסגנון "שיער" אני מקבלת מתקפה אישית בדמות שיר על להגיע לגיל 30 ועדיין לא למצוא את הייעוד שלך בחיים. אבל היי, ארון טווייט יכול לשיר שיר שקוראים לו "אנשים רק מעמידים פנים שהם מחבבים את שני" ואני עדיין אהנה. וחוץ מזה, שתיים מהמטאפורות בשיר בסגנון "פיפין" שקיבלנו בפרק הזה עוסקות בסנאים ואדומי חזה, חיות שהופיעו גם בשיר של טווייט בתחילת העונה הקודמת, וממש כיף לזהות שהיוצרים קושרים בין העונות במרומז.

בזמן שג'וש מבלה זמן איכות שהופך אותו למושא הקנאה שלי, מליסה מגיע למשרד של עו"ד בובי פלנגן. לא קשה לזהות את הרפרנס פה: זה כמעט אחד לאחד בילי פלין מ"שיקגו". אבל יש טוויסט! בובי פלנגן היא אישה, וספציפית ג'יין קרקואסקי, שכנראה תקבל זמן מסך יותר מכובד העונה (ונדמה לי שגם את הבדיחות הכי מצחיקות, אבל אולי זה בזכות ההגשה שלה). בובי מסבירה שהגישה שלהן לשחרור ג'וש תהיה דו-ראשית: בזמן שהיא וג'וש יעבדו מול התקשורת, מליסה יכולה לנסות למצוא את הרוצח האמיתי על ידי כך שתתקבל לרקוד במועדון. היי, רגע, הסדרה הזו הפכה עכשיו לתעלומת רצח? אני מרגישה שכל מה שאני כותבת עליו לאחרונה הוא תעלומות רצח! ואפילו יותר מכך – כשגיליתי שהעונות החדשות של "שמיגדון!" ו"אפטר פארטי" יוצאות באותו חודש הצעתי לעשות חילופי כותבים אבל בסוף בחרתי להישאר עם מחזות הזמר, בין היתר בגלל שאני לא טובה בלנסות לפענח תעלומות בדיוניות, וגם לא ממש אכפת לי מלפתור אותן לפני שהיצירה מגלה לי את התשובה. אז, טוב, אני אציין את הראיות בתיק של רצח אלסי וייל ואת המשמעויות האפשריות שלהן, אבל קחו בחשבון שאני לא פה בשביל לחקור. 

בחזרה למליסה. היא מגיעה באיחור לאודישן שמנוהל על ידי מאדאם פראו ועובר דרך שיר חמוד בסגנון "שורת המקהלה". מליסה שרה יפה, והיא כמובן מקסימה באופן קיצוני (בעיניי לפחות), אבל ריקוד הוא לא הצד החזק שלה, בלשון המעטה. אפילו בתחום סיפור החיים היא לא המצטיינת, למרות שהווידוי שלה על הקושי לעסוק יום אחרי יום בלעזור לנשים להביא חיים לעולם בזמן שהיא משתוקקת לילד משלה באמת שובר לב. למרות התנועות המגושמות שלה מליסה זוכה בתפקיד, לא בגלל שהיא הדמות הראשית, אלא בזכות ההתערבות של מר קראט שצופה באודישן יחד עם הסמל ריברה, שהוא אחיינו כך מתברר. וככה מליסה מצטרפת לחבורת הרקדניות בקברט, לשמחתה הגדולה של חברתה הטובה ביותר ג'ני. מליסה מנסה קצת להתעניין במה שקשור לאלסי אבל ג'ני מנפנפת את הנושא, חוץ מכשהיא משכנעת את מליסה לעבור לגור איתה במקום הבחורה שמתה. אני מוצאת את זה משעשע שאת רוב הפרק הזה כל אחד מבני הזוג חולק דווקא עם מי שהיה לצידו של האחר בשלב הזה בעונה הקודמת.

בינתיים בכלא, בובי זוכה לקבלת פנים חמה. היא מיידעת את ג'וש שהיא עובדת בשבילו עכשיו, אבל גורמת לזה להישמע יותר כאילו הוא עובד בשבילה. האסטרטגיה שלהם תהיה להמם את התקשורת, ולשם כך היא ארגנה מסיבת עיתונאים. פה בובי מחליפה מבט וקריצה עם טופר, ואני בטוחה שתהיה לזה משמעות כלשהי בהמשך, אבל כרגע אני לא מסוגלת אפילו לדמיין מה זה אמור להביע. במסיבת העיתונאים ג'וש מתחיל להקריא את ההצהרה שבובי כתבה עבורו, ובה הוא טוען שהוא רצח את אלסי בגלל ההשפעה המהפנטת של מוזיקת השטן: ג'אז. מן הסתם הוא מעדיף בהרבה לומר את האמת – שהוא לא קשור לרצח שלה – והוא עושה את זה, אבל זה רק חותם את התיק בעיני התקשורת ומרע את מצבו. בחזרה בכלא, מליסה באה לבקר אותו והם מעדכנים זה את זו בהתפתחויות האחרונות. אני חייבת לומר שלמרות שהייתי ביקורתית כלפי מערכת היחסים שלהם כל הזמן, והסיום החפוז של העונה הראשונה לא שכנע אותי אחרת, התקשורת ביניהם מעולה. גם לנוכח הנסיבות הקשות הם סבלניים, קשובים, וסומכים זה על זו במאה אחוז. אני מניחה שככה אכן נראית אהבת אמת – כמה חבל שברגע זה מה שנחוץ הוא סוף שמח, והוא נראה רחוק מתמיד.

מליסה מגיעה לדירה של ג'ני ולשעבר אלסי ולומדת כמה דברים חשובים לגבי מערכות היחסים במועדון. נראה שג'ני היא גולדיגרית לא קטנה (כמו שהיא מבקשת ממליסה אחר כך – אני לא שופטת!) שקודמה למעמד הרקדנית המועדפת על מר קראט אחרי מותה של אלסי. היא חולמת להיות כוכבת ובינתיים מנצלת את העושר של המעסיק שלה כדי להבטיח לעצמה קצת אושר. זה קושר את ג'ני ואת מר קראט באופן ברור למוות של אלסי, אבל מי מהם עשה את זה? עד כה ג'ני הוצגה כמתוקה ומר קראט כמאיים, ולכן בהפוך על הפוך הייתם חושבים שדווקא היא הרוצחת, אבל מה אם יש פה הפוך על הפוך על הפוך? או אפילו הפוך על הפוך על הפוך על הפוך? רואים למה אני לא אוהבת ללכת במסלול הזה? אבל יש לנו עוד זמן עד שכל הקלפים ייחשפו, ובינתיים הסמל ריברה בא להזמין את ג'ני לארוחת ערב עם הבוס הגדול. ג'ני משאירה את השותפה והשוטר יחד לרגע, ואנחנו שומעים כמה תווים משיר האהבה של מליסה ומי שהיה דוק לופז בעונה הקודמת בזמן שהם מחליפים כמה מילים. מליסה מנסה לשאול על אלסי והסמל ריברה מזהיר אותה לא לחטט בעסקיהם של אחרים בזמן שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לצעיף נוצות שזרוק על אחת הכורסאות. התיאוריה שלי לגבי הדיאלוג המשונה הזה היא שהבחור נקלע לעסקי אכיפת החוק, וחלומו הוא בעצם להיות רקדן. בבחינה חוזרת של כל הרמזים זה כמעט ודאי בעיניי, אבל בהתחלה זה היה נראה לי מוגזם, וקפץ לי לראש רק בגלל מה שקורה בהמשך, שהוביל אותי לחשוב שאחד הנושאים המרכזיים פה הוא סיפוק מקצועי.

כשמליסה נשארת לבדה בדירה היא מתחילה מרוכזת בחקירת הרצח, אבל דעתה מוסחת בקלות. לאורך הפרק ראינו שלמרות שמליסה שוכנעה לקחת את העבודה במועדון כדי להציל את ג'וש, היא בעצם מתרגשת מההזדמנות בלי שום קשר אליו. נכון, היא גאה במקצוע שלה ומתרגזת כשאנשים בשמיגדון או שמיקגו רומזים שרפואה היא לא תחום לנשים, אבל כלפי מחזות זמר היא מפגינה תשוקה אמיתית. אני יודעת, זה מאוד דומה לסיום של סדרה מוזיקלית אחרת שלא אציין את שמה מחשש לספוילרים, אבל אני חושבת שמליסה נשחקה מעבודה שהיא לא באמת מעוניינת בה, והסוף המאושר שלה יהיה לפרוש ממנה ולנסות לעסוק בתחום יצירתי שבאמת מלהיב אותה. מה זה אומר לגבי ג'וש אני עוד לא יודעת, אני לא בהכרח חושבת שגם הוא יתלה את החלוק הלבן, אבל כרגע זו התיאוריה המובילה שלי למה היא האמירה על אושר שמצפה לנו בסיום העונה.

אבל אני רצה קדימה, והפרק עוד לא הסתיים. מליסה מופיעה במועדון יחד עם ג'ני וה-MC והן שרות שיר ששוב, אין בו שום דבר מצחיק. הוא חמוד וקליט ומשתמש בבריחה מכלא כמטאפורה למערכות יחסים, וזה לחלוטין היה יכול להיות להיט אמיתי מהסיקסטיז. במקביל, חבריו של טופר באים לעזור לו להימלט מהמחבוש (מה אתם רוצים? בזבזתי את המילים בריחה וכלא לפני שורה) והם מזמינים את ג'וש לבוא איתם. הוא מתלבט אבל הם מבטיחים לו שהם במסלול לאושר, והוא מצטרף אליהם, פיזית ומנטלית.

לאחר הופעת הבכורה המוצלחת שלה מליסה הופכת לכוכבת החדשה של מועדון קראט ומקבלת את חדר ההלבשה של המנוחה, הידוע גם כזירת הרצח. היא כנראה מאמינה כמוני ששוקולד הוא כלי חיוני בכל סיטואציה מלחיצה, כי היא שולפת מהפח בונבוניירה מלאה שאני פשוט מוכנה להישבע שכבר ראיתי איפשהו, ומתחילה לחפש רמזים. היא מספיקה רק למצוא פנקס שבו כתוב משהו על פגישה כלשהי ברחוב קוויק 17 בכל יום ראשון לפני שג'ני מפריעה לה שוב, אבל גם מספקת את המידע הכנראה שימושי שמדובר באיזור מפוקפק של שמיקגו שכדאי להתרחק ממנו.

הפרק השני היה כיף גם כן, אבל אני צריכה מהסדרה הזו יותר מאשר כיף. אם הסוף הטוב אכן יהיה דומה למה שאני חושבת שהוא, זה יהיה נחמד בעיניי, אבל בינתיים יכול להיות גם שזה רק בראש שלי. אני עדיין לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי השירים בעונה הזו – הם חמודים וכל אחד מהם הוא פסטיש מדויק של משהו שהושר פעם על במות ברודוויי, אבל הם גם חסרי כל נגיעה לעלילה, מה שהופך את הסדרה הזו שעוסקת במחזות זמר לבקושי מחזמר כשלעצמה. אהבתי את העונה הקודמת כמובן אבל אחת האכזבות שלי ממנה בסופו של דבר הייתה שהיא השתמשה במחזות זמר כדי להגיד דברים על הדמויות, אבל לא השתמשה גם בדמויות כדי להגיד משהו על מחזות זמר. בינתיים נראה שגם פה משתמשים בקונספט של מחזות זמר עם סוף טרגי כדי לדבר על טיבו של אושר, אבל לא לוקחים את המדיום עצמו כנושא ראוי לדיון, אלא רק כמקור השראה מוזיקלי. אני מאוד מקווה שהשירים הבאים בעונה לכל הפחות יהיו חלק אינטגרלי מהעלילה, כי מגיע ל"שמיגדון!" להיות מושלמת.