"יש ארבעה יישובים שחייבים לנסוע דרך חווארה, ואנחנו כל הזמן חוטפים אבנים"

בין שלטי החנויות בשפה הערבית, כלי החרס העומדים למכירה בשולי הכביש, הבהמות המוכנסות לבתי המטבחיים והילדים בתלבושת האחידה הנהוגה בקרב הפלסטינים, משתרך שובל ארוך של מכוניות. חלקן נושאות לוחית צהובה ואחרות לבנה, וכולן מתמודדות עם אותו פקק מעיק ועם המהמורות בכביש האספלט. המשפטים הללו עשויים להישמע כתיאור של דו־קיום וחיים משותפים, אבל המציאות בכפר הפלסטיני חווארה שבשומרון רחוקה מכך.

בעבור מאות התושבים היהודים בגב ההר, כביש 60 העובר בחווארה הוא נתיב ההגעה היחיד למקום העבודה או הלימודים, ובכלל ליציאה כלשהי מיישוב מגוריהם. השבוע נספג הכביש הזה בדמם של הלל־מנחם ויגל־יעקב יניב, בני 20 ו־22, תושבי הר־ברכה, שנרצחו בפיגוע ירי בעת שנסעו באותו ציר. עם ישראל הוכה בהלם וביגון, אך מי שמכיר את הדרך המדוברת לא ממש הופתע. נוסעיה היהודים סופגים ללא הרף פגיעות מסוגים שונים; לרוב מדובר ביידויי אבנים, ולעיתים בקבוקי תבערה ואף פיגועי ירי. הטרור המושתק הזה הפך לסוג של שגרה וכמעט אינו מסוקר.

בעקבות הפיגוע הקשה, כמו לאחר אירועים אחרים בעבר, יצאו מאות מתיישבים לעצרות מחאה בצמתים ביהודה ושומרון. בחווארה צעדת המחאה יצאה משליטה, כאשר כמה מהצעירים שהשתתפו בה הציתו בתים וכלי רכב של מקומיים. ביממה שלאחר המהומות שרר שקט בכפר הפלסטיני. בהוראת צה"ל, חנויות שממוקמות על אם הדרך לא נפתחו, וזירת הפיגוע הייתה דוממת. מלבד קבוצת בחורי ישיבה שקיימו במקום מעגל שירה לזכר הנרצחים, רוב הזמן לא נראו שם אנשים.

חפציבה שני, יצהר: "לכל יישוב יש קבוצה של דיווחים על זריקות אבנים, וכל כמה שעות יש תקרית. רוב המקרים לא מגיעים אפילו לקבוצות האלה, ובתקשורת בכלל לא שומעים על זה"

אבל גם השקט הזה היה שברירי במיוחד. ביום שלישי השבוע חזרו יידויי האבנים על ישראלים בכביש חווארה. שתי נוסעות, טרמפיסטיות, נפגעו בפניהן; נהג הרכב היה דודם של האחים יניב ז"ל. ביום חמישי שעבר הייתה זו חפציבה שני, שנסעה ברכב עם שלושת ילדיה וספגה מטח אבנים. הילדים – בני שנתיים, חמש ושש – נפגעו.

"בינתיים הרכב שלנו מושבת, אי אפשר לנסוע במכונית עם זכוכיות על הרצפה ועל המושבים, ויש גם חור בחלון", מספרת חפציבה. "אבל זה לא משהו שיעצור אותנו מלנסוע וישבית את השגרה שלנו. זו לא הפעם הראשונה שחטפתי בחווארה. בתור נערה זרקו עליי בקבוק תבערה, על בעלי זרקו ביצים.

"הכביש בחווארה משרת תושבים מארבעה יישובים – אלון־מורה, הר־ברכה, יצהר ואיתמר, שעבורם זה ציר הנסיעה היחיד שדרכו אפשר להגיע לאזור צומת תפוח", מסבירה חפציבה. "לנסוע בו זה ממש להיכנס לכפר ערבי, על כל המשתמע מכך – מכוניות שנוסעות נגד כיוון התנועה, אנשים שחוצים את הכביש בלי התראה ובלי להסתכל ימינה או שמאלה, מכוניות שרופות שעומדות אחת על השנייה בערימות במגרשים. יש בכפר משחטות, ורואים ממש את הפרות השחוטות. לא מדובר במעבר קצר בתוך הכפר, אלא ב־10־12 דקות של נסיעה בלב חווארה, וזה כשאין פקקים. בשעות העומס אפשר להימצא בחווארה חצי שעה ויותר".

בשנה האחרונה גברה התכיפות של יידויי האבנים, אבל חפציבה מעידה כי לא מדובר בתופעה חדשה: "אני גרה בשומרון 26 שנה, גם ההורים שלי ושל בעלי מהאזור, אז זו דרך שאני מכירה כל החיים ועושה אותה על בסיס יומי. אני לא מפחדת, למדתי להכיר את הדרך, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה פה. יש כאן ארבעה יישובים שזה הציר היחיד להגיע אליהם, ואנחנו כל הזמן חוטפים. לכל יישוב יש איזו קבוצה של דיווחים על זריקות אבנים, וכל כמה שעות יש תקרית. רוב המקרים לא מגיעים אפילו לקבוצות האלה, ובתקשורת בכלל לא שומעים על זה. אם יש נזק אז הולכים למשטרה כדי לקבל אישור למס רכוש, אבל לא מעבר לכך".

והילדים לא פוחדים?

"הילדים גיבורים, ההתמודדות שלהם מרשימה. זה ברור להם וגם לנו שממשיכים לנסוע שם. היה לנו נס גדול שזה הסתיים בפציעות קלות, אבל זו מציאות שחייבים לשנות אותה". לצד הפגיעות הממשיות, היהודים העוברים בחווארה סופגים כאמור גם ביצים, יריקות, קללות ותנועות מגונות.

חממה של שנאה

חווארה, על כ־8,000 תושביו, הוא אגוז קשה לפיצוח לא רק בעקבות הממשק המתמיד עם השכנים היהודים, אלא בגלל הנהגת המקום שמחנכת ומסיתה לטרור ומאדירה מחבלים. אירוע שמלמד על האווירה והרוח בכפר התקיים בנובמבר האחרון. בבית הספר היסודי בחווארה צוין יום השנה למותו של רב המרצחים יאסר ערפאת. במסגרת טקס רב רושם לכבוד "השאהידים", עמדו הילדים ברחבת המוסד כשהם מדקלמים משפטי תמיכה במחבלים. נוסף על מאות התלמידים ואנשי הצוות השתתפו באירוע בכירים במשרד החינוך הפלסטיני, ובהם מנכ"ל נפת שכם במשרד לצד ראש עיריית חווארה. התלמידים נופפו בתמונותיהם של מחבלים נודעים ובראשם מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין, שעודד שורה של פיגועי התאבדות וחוסל בידי ישראל. בתמונות הופיעו גם "גיבורי" גל הטרור האחרון, ובהם המחבל מהפיגוע הרצחני בבני־ברק והמחבל מהפיגוע ברחוב דיזינגוף בתל־אביב.

החינוך הזה מושרש בדור הצעיר של חווארה כבר בגן הילדים. בתיעוד שהעלה השבוע העיתונאי ישי פרידמן נראית פעילות בגן ילדים בכפר, שבה הילדים לומדים על האסירים והמחבלים. חלקם נכלאים כביכול בבית כלא מאולתר עם אזיקים, בשעה שחבריהם, המדמים את הציונים, מקבלים רובי צעצוע. על פי פרידמן, מדובר בתוכנית חינוכית מטעם מועצת חווארה. תיעוד נוסף מראה כיצד מורים בבית הספר מעודדים תלמידים להיות רעולי פנים ולהילחם בציונים. בתמונות שצולמו בבית הספר, נראים הילדים נושאים שלטים ועליהם שמות המקומות שהם שואפים לחזור אליהם, ובהם יפו, עכו, צפת ונתניה. אחרי רצח האחים יניב פורסמה בדף הפייסבוק של עיריית הכפר תמונת הרכב שבו נהגו, עם הכיתוב המלגלג: "רכב מקולקל למכירה".

באווירה כזו לא מפתיע שהכפר חווארה הפך למחולל טרור, מקום שמדי יום יהודים נפגעים בו מיידויי אבנים ובקבוקי תבערה. במהלך ספטמבר האחרון חלה עליית מדרגה ניכרת בהיקף תקריות הירי לעבר מכוניות של יהודים, אך הן הסתיימו ללא נפגעים. כמה חודשים קודם לכן, אב ושני ילדיו שנסעו בציר נפצעו באורח בינוני עד קשה מירי לעברם. במאי 2020 ניסה מחבל פלסטיני לפתוח באש על רכב יהודי שעמד בפקק ובו שני ילדים בני 14. הנהג יצא מן הרכב והניס את המחבל בעזרת ירי באוויר. במאי 2017 ניסו פורעים בני המקום לבצע לינץ' בתושב איתמר שנסע בכביש. הוא התגונן באמצעות נשקו האישי וחיסל את אחד המחבלים. בדצמבר 2015, במהלך אינתיפאדת הסכינים, שני מחבלים דקרו חייל צה"ל בחווארה ופצעו אותו קל. חיילים שהיו במקום חיסלו אותם, ומהירי נפצע חייל נוסף באורח בינוני.

המתיישבים, המקיימים מעת לעת מפגני מחאה סביב הכפר, מקבלים תשובות לא מספקות ממערכת הביטחון. לעיתים ניתנות הבטחות שונות, ובמקרים אחרים מובעת השתתפות בכאב לצד אמירות מטרידות כמו "לא יהיה מצב של אפס אירועי טרור, אולי הפחתה קלה".

בין המנחמים הרבים שהגיעו השבוע לבית משפחת יניב באלון־מורה היה גם אלוף במיל' עוזי דיין, לשעבר אלוף פיקוד מרכז, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל. "הביקור בבית המשפחה היה נורא ומלא הוד", אמר לנו דיין. "נורא בגלל הכאב הגדול, ומלא הוד בגלל ההתנהלות המיוחדת של המשפחה. אמרתי להם שהדברים שאמרה אם המשפחה, אסתר, הם קריאה לנו כעם לעשות כל דבר שבידינו להידברות של כל נציגי העם. ראיתי בזה חיזוק עצום למכתב שלנו, ראשי המל"ל. הרצח הזה מחזק את הצורך באחדות ובהגעה להסכמות לטובת החוסן הלאומי".

בעיני דיין, הטרור בחווארה איננו גזירת גורל. "אי אפשר להכריח את תושבי חווארה לאהוב יהודים, אבל יש מה לעשות כדי לבנות הרתעה רצינית", הוא אומר. "צריך לא להשאיר אף תיק של טרוריסט רוצח כשהוא פתוח, אלא לחתור לענישה מחמירה ומשפיעה – להרוס בתים של מחבלים, להשתמש בכלים של גירוש. אחרי שימצאו את הרוצח בחווארה, צריך לבוא חשבון לא רק איתו באופן אישי, אלא לקחת את המשפחה ולהעתיק את המיקום שלה למקום אחר בשטח שבשליטתנו, כמו חברון. זו ענישה שיכולה ליצור הרתעה".

דיין מצביע על צעד נוסף שעשוי למנוע טרור, לצד משמעותו האידיאולוגית והערכית. "צריך שיהיה גם חיזוק של ההתיישבות. נקודות יישוב חדשות סמוך לאזור הפיגוע הן הרתעה מול המחבלים. בסופו של דבר בטרור הפלסטיני יש מרכיב לא מבוטל של אנטישמיות – בשפה, במסר, בהסתכלות. ויש לטרור ראייה היסטורית. אם הם יראו שאחרי פגיעה ביהודים יש מענה של בנייה נרחבת בהתיישבות, זה יעביר להם מסר מה משתלם ומה לא".

אתגר תכנוני מורכב

במישור המקומי והמעשי, תושבי גב ההר ממתינים לפתרון שיפסיק את התלות שלהם בחסדי הפלסטינים בכל נסיעה מחוץ ליישוב, ולסלילת כביש שיגאל אותם מהנסיעות המסוכנות. השבוע דווח כי בעקבות הפיגוע הקשה הנחתה שרת התחבורה מירי רגב את מנכ"ל נתיבי ישראל לקדם באופן מיידי את עבודות התשתית בעוקף חווארה. הצוותים יתוגברו והעבודות יבוצעו יום ולילה בליווי אבטחה ובתיאום עם צה"ל, וזאת כדי לקצר משמעותית את לוח הזמנים.

"חווארה זה ציר שכולנו נוסעים בו כל הזמן, וכבר עשרים שנה מדברים על הצורך בכביש עוקף", אומר לנו סגן ראש המועצה האזורית שומרון, דוידי בן־ציון. "זה כביש שיתחיל בצומת תפוח, יעבור בגשר שיחצה את ציר 60 הקיים היום, ואז יקיף את חווארה מהחלק המזרחי. ציר משמעותי וארוך של שבעה קילומטרים. זה כביש שיתחיל מאפס; לא יורחב, לא ישופץ, אלא פשוט ציר חדש לגמרי – דבר שהמדינה כמעט לא עושה בגלל העלויות הגבוהות. דיברו על הצורך הזה שנים, אבל בעקבות הפיגוע שבו נרצחו איתם ונעמה הנקין ב־2015, מועצת שומרון הקימה אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה, ואז התקבלה החלטה להקצות מיליארד ש"ח לטובת כבישים עוקפים ובהם ציר שיקוע קלנדיה, עוקף אל־ערוב, עוקף נבי אליאס ועוקף חווארה".

תכנון הכביש, מסביר בן־ציון, היה שלב ארוך ומורכב בפני עצמו. "יש גם פלסטינים מהכפרים הקטנים הסמוכים שעוברים דרך חווארה, וכולם מתנקזים לכביש הזה. היום בונים עבורם מעברים מתחת לכביש עוקף חווארה, כדי שהם יוכלו להמשיך לעבור מהכפרים שלהם לציר המרכזי בכפר. זה אתגר תכנוני משמעותי. אחרי התכנון היה שלב הכשרת הקרקע במשך כשנתיים וחצי, ובשנת 2019 החל שלב הבינוי.

"כתושב אלון־מורה אני מוכרח לומר שאני שומע מילדות על הצורך בכביש הזה. מאז אותה מחאה שניהל יוסי דגן, הכביש הזה התחיל להפוך מחלום למציאות. נתניהו תמך בהחלטה הזאת, מירי רגב בתקופתה הקודמת כשרת התחבורה גם דחפה אותו, ובהמשך סמוטריץ'. היו עיכובים לא מעטים בזמן הקורונה ובגלל אלימות מצד עבריינים שדרשו פרוטקשן וגנבו ושרפו ציוד. אבל למרות העיכובים, יש התקדמות יפה".

תאריך הפתיחה המקורי נועד לאוקטובר 2023, מוסיף סגן ראש המועצה, "אבל בשלב מסוים יוסי דגן ביקש ממירי רגב שהכביש יהפוך לדו־נתיבי. הבקשה התקבלה, אבל היא דרשה תוספת תקציב, תכנון מחודש ועוד עבודות שגרמו לעיכוב נוסף, וכעת הפתיחה צפויה לאמצע 2024. השבוע, ביום של ההלוויה, היה שוב סיור עם שרת התחבורה, יוסי דגן, בכירים במשרד התחבורה ובצה"ל, מנכ"ל נתיבי ישראל, קצין תחבורה במנהל האזרחי ואחרים. השרה נתנה הנחיה לעשות מאמץ להביא לסיום הפרויקט תוך ארבעה חודשים, ואני מקווה שזה אכן יקרה.

"ההתיישבות בגב ההר צמאה לכביש הזה", מסכם בן־ציון. "אשתי נוסעת כל יום לעבודה בכביש חווארה, ברכב ממוגן אבנים. עד לאחרונה התחושה הייתה שאם הרכב ממוגן אבנים אז סוגרים חלונות והכול בסדר, כי לא יורים בחווארה. עכשיו הביטחון הזה התערער. בחלקים אחרים בשומרון ההתיישבות צומחת בקצב מסחרר, אבל בגב ההר הקצב איטי מאוד. אנשים פוחדים להגיע. אומרים שבאלון־מורה אין ועדת קבלה, כי הכביש מסנן בעצמו".

The post "יש ארבעה יישובים שחייבים לנסוע דרך חווארה, ואנחנו כל הזמן חוטפים אבנים" appeared first on מקור ראשון.