גם כשהתגוררה בבית חנינא, המשיכה יעל בן-דב ז"ל לחיות בזקיפות קומה של לוחמת לח"י

"יום אחד היא מצאה במרפסת בקבוק תבערה. היא הלכה לשכן ואמרה: היה לי לכלוך במרפסת, אני חושבת שהבן שלך אחראי לזה. בבקשה תחנך אותו, או שאביא את כל הג'מעה מהלח"י"

היא הצטרפה לבית"ר ולאחר מכן לברית החשמונאים, שדרכה הגיעה גם ללח"י. כשהייתה בת 14.5 חזרה יום אחד עם אימה לביתן בשכונת בית־ישראל. בכיכר השבת ראתה בן־דב ששוטרים בריטים תולשים מהקיר כרוזים של לח"י. כשהגיעה לפעולה של ברית החשמונאים בשבת שאלה בכוונה בקול רם 'מה האנגלים האלה חושבים? זאת הארץ שלנו'. 'לא מדברים ככה בקול', הִסו אותה החברים, אבל המדריך מוישה דוד אייכנבאום, מראשוני בית השבעה, סימן אותה.

"אחרי שהיא דיברה ככה בקול, הכניסו אותה ללח"י בלי ועדת קליטה. זה היה משהו חריג, בדרך כלל היו מזמינים לריאיון ואז משביעים", מספרת שרקה. "אבל הם כבר הבינו עם מי יש להם עסק. כששאלו אותה אם היא עוד בלח"י, היא נהגה לומר: אף פעם לא קיבלו אותי ולכן אני גם לא צריכה להשתחרר".

"היא הייתה קטנטונת", מספר החוקר ומורה הדרך אלידע בר־שאול, "ובגלל הגובה שלה התלבטו אם לגייס אותה בתור לוחמת של ממש או להשאיר אותה כפעילה בתנועת הנוער לתלות כרוזים ולהדריך את בני הנוער. הסיפור שלה יושב אחד לאחד על הקטנטן שלא רצו לגייס לגולני ובסוף היה קצין מצטיין. האנלוגיה ברורה: דווקא היא, הזעירה, הייתה טובה למשימות ריגול, ואת זה כולנו יודעים".

בתחילת דרכה פעלה בתאי הנוער, בהדבקת כרוזים, בהפצת חומר הסברה ובאיסוף מידע, ולאחר מכן השתתפה בפעולות – בהן שחרורו של ד"ר ישראל אלדד ממעצר. "מספיק להסתכל על הפעולה הזו – שבה שתי בחורות מהלח"י יעל ויונה פרנק, המכונה רותי – מחלצות ממרכז העצבים של הבולשת הבריטית, ששוכן בצמידות למגרש הרוסים ושורץ חיילים, בלשים ומשת"פים – את המנהיג הרוחני־אידיאולוגי של מרכז הלח"י – כדי להבין כמה עוז רוח היה בהן", אומר בר־שאול.

"יעל הנהיגה את הפעולה. היה לה אליבי מכיוון שהייתה השמרטפית של ילדיו של ד"ר רוברטו בקי, שגר ברחוב הנביאים. היא פשוט 'ייבשה' את הילדים הלוך חזור כדי לראות מה קורה ברחוב. גם לרותי היא מצאה הסוואה. ביום שבו הן ראו שהבריטים מביאים את אלדד למפקדה, הן הזעיקו את חבריהן למחתרת כדי לחלץ אותו משם".

הסיפור הידוע ביותר על יעל, הוא השתתפותה בניסיון ההתנקשות בגנרל אלווין ברקר. על הפעולה הזו כתב יעקב בנאי, מפקד החטיבה הלוחמת של הלח"י, בספרו "חיילים אלמונים". "לביצוע הפעולה נבחרה לוחמת לבושה כמטפלת עם עגלת תינוק. העגלה כולה הייתה מוקש גדול. הוטענו בה 40 ק"ג חומר נפץ ו־20 ק"ג ניטים. בידית הותקן סוויץ' מיוחד. ה'מטפלת' תשאיר את העגלה, ותיכנס בשקט לחדר המדרגות. למטפלת נבחרה יעל.

"במשך יומיים יצאה ה'מטפלת' בכל בוקר מוכנה להפעיל את המוקש בקרבת הפמליה, אולם דווקא ביומיים אלו לא הופיע הגנרל. לא נתייאשנו. נודע שברקר נסע לקהיר. ידענו את תאריך שובו ארצה. נודע לנו שהוא יגיע ללוד ומשם לירושלים. הכינונו מוקש רציני בחבית והצבנו אותה באחד הסיבובים ליד ליפתא. כעבור חצי שעה עובר ג'יפ ובו ארבעה חיילים. הג'יפ על כל נוסעיו התרסק, אך ברקר, שלא היה בג'יפ, ניצל".

האישיות שלה נשארה במחתרת כל הזמן, מספרים ילדיה. היא לא נהגה לחשוף מידע על אירועים מדאיגים שקרו לה בביתה בבית השבעה, וכשהשכנים הערבים היו משתפים אותם בדאגה, היא לא הכבירה מילים. "היא מאוד הקפידה על הזמנים", מספר בנה יאיר. "אתה יודע, יאיר? היא הייתה אומרת לי, אם היית במחתרת והיית מאחר כמו שאיחרת עכשיו, היית אחראי לדם של אנשים בגלל החמש דקות האלו".

במשך שנים רבות הייתה באה להדריך במוזיאון אסירי המחתרות. "יום שלישי היה היום שלה", אומר בר־שאול, "גם כשכבר הייתה בכיסא גלגלים עוד הגיעה להדריך שתיים־ארבע־שש קבוצות, עד שכבר לא יכלה להגיע מבית האבות. כשהייתה צצה איזו שאלה, המדריכים היו אומרים 'טוב, נשאל את יעל'. היא הייתה מקור מידע, ובאמת אישה בלתי־נלאית, המשיכה לבוא ולספר את המורשת. היא תמיד אמרה: הסיפורים האלו מחזיקים אותנו בחיים. זו המשימה שלנו לדור ההמשך.

"'אני יודעת שאהבת העם והארץ תנצח הכול, היא התשובה לכול. היא תלכד ותחבר את הכול', נהגה לומר, גם לאחרונה כששאלו אותה על המצב החברתי בישראל. היא לימדה אותנו לא להיבהל מנבואות זעם. כמה נבואות זעם ראתה בחיים שלה? תתחבר לעבר, תלמד את הווה, ויהיה בסדר, והיא ממש חיה את זה".

בת הארץ

בערב חג השבועות בשנת 1968, כשנה לאחר כיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים במלחמת ששת הימים, איתרו חמש משפחות של יוצאי הארגונים ברית החשמונאים ולח"י את המבנה שלימים ייקרא "בית השבעה", וחיו שם שנים ארוכות. עד היום חי בבית עזרא יכין. ילדיה של בן־דב מספרים שאימם לא רצתה לעזוב את הבית בבית־חנינא, עד השנים האחרונות ממש.

"יום אחד זרקו בבית־חנינא אבן על האוטו. תגובה של בן אדם רגיל היא לברוח. אבל לא היא. היא עצרה את האוטו וחסמה את הכביש. לבסוף היא התפנתה כשהשכנים אמרו לה 'יעל, עלא עיני ועלא ראסי – אנחנו נשמור עלייך", מספר בנה יאיר.

אחד הגורמים לעזיבתה הוא אירוע שהתרחש אחרי האינתיפאדה השנייה. "יום אחד היא מצאה במרפסת האחורית של המטבח משהו מוזר עם נפט – בקבוק תבערה שנזרק לביתה. היא עשתה חישוב מאיזה כיוון זה הגיע. הלכה לשכן, דפקה בדלת וכשהוא פתח היא הראתה לו את הבקת"ב ואמרה: היה לי לכלוך במרפסת, אני חושבת שהבן שלך אחראי לזה. בבקשה תחנך אותו. אם לא, אביא את כל הג'מעה מהלח"י".

על החיים כילדים בשכונה מספרות נאוה ושרקה. העירייה העמידה מערך הסעות מיוחד לטובת ילדי בית השבעה. מוניות לקחו אותם בוקר בוקר ופיזרו אותם בבתי הספר בעיר והחזירו אותם לביתם בצהריים. "אימא שלי אמרה שזה היה התיקון של טדי קולק, שהיה מראשוני ההגנה, ההזדמנות שלו לתיקון הימים האפלים שבהם אנשי ההגנה רדפו את אנשי הלח"י", אומרת שרקה.

"אחד הדברים הראשונים שתושבי בית השבעה עשו, היה להזמין את ראש הממשלה לוי אשכול לראות את הבניין", מספרת שרקה. "הוא בא והתארח בסלון של אימא, והחברים לקחו אותו לתצפית מהגג. הם הראו לו את חורבותיה של המושבה נווה־יעקב שננטשה במלחמת השחרור, וקראו לו לקומם אותה. לזכותו ייאמר שזמן לא רב לאחר הביקור הזה, הוא הכריז על הקמת שכונת נווה־יעקב.

"על שם מי היא קרואה?" נזרקת לחלל האוויר שאלה, שאין לי עליה תשובה. "רבי יעקב ריינס", מגיעה גם התשובה. "לסבתא היה חשוב שידעו על שם מי קוראים רחובות. 'אתם מפגינים בבלפור? מי זה בלפור?' היא הייתה שואלת".

הם מספרים שאימם הייתה מאוד קשורה למשפחות הערביות המכובדות שהתגוררו סביב בית השבעה, כמו זו של גברת נשאשיבי. "כשגברת נשאשיבי הייתה אומרת לה 'אנחנו בלאדיים', אימא הייתה אומרת לה אל תתחרי איתי", מספרת שרקה, ומוסיפה סיפור על תחכומה וחריפותה של אימה: "כשהיו מגיעות חברות לגברת נשאשיבי, היא הייתה מכבדת את אימא ומזמינה אותה להצטרף. באחת הפעמים אימא ביקשה מהן שבפעם הבאה שהן יבואו לביקור, כל אחת תביא מתכון מסבתא שלה. כשהגיע המפגש, הן עשו סבב. אחת אמרה זה מסבתא שלי שהגיעה מקוסובו, ואחרת אמרה זה מתכון מסבתא שלי שהגיעה מכורדיסטן וכן הלאה, מתברר שחוץ מנשאשיבי אף אחת מהן לא הייתה מקומית, ושהיא – יעל היא בִּנת אל־בלאד, בת הארץ המקורית.

"וכשיאיר יצא לחופשה מהצבא והיה צריך לחזור מיד במוצאי שבת", מוסיפה שרקה אנקדוטה פיקנטית על החיים בבית־חנינא, "אימא הייתה מביאה את המדים למכבסה ברחוב הראשי. האיש מהמכבסה היה בא עם יד מושטת ועליה המדים המגוהצים של יאיר. עולה את כל העלייה בגאווה כשהוא נושא את מדי צבא ההגנה לישראל".

ותודה לבריטים

אבל לאישיות של יעל היו צדדים נוספים, מבהירים לי בני משפחתה, לא רק הלוחמת הפייטרית בעלת שיעור הקומה.

"היה לנו חשוב להעביר בהספדים שלפני שהייתה לוחמת היא הייתה קודם כול אישה, אימא וסבתא הכי טובה בעולם, כמו גם כלה מדהימה שטיפלה בחמותה וגם אחות וגם נכדה", אומרת נכדתה נילי בן־אבו־שטרן. "היא תמיד דאגה לכל מי שהיה סביבה. חברים היו שואלים אותי 'לך יש את הקשר הכי טוב איתה?' והייתי אומרת שלא, שככה היא עם כולנו. כולנו הרגשנו הכי קרובים אליה והכי מיוחדים בעיניה וזו הייתה הגדולה שלה. הנכדים והנינים מאוד אהבו לבוא אליה. ברור שכשמגיעים לירושלים הולכים לסבתא יעל, לא כי צריך, כי רוצים".

שרקה מוסיפה: "היא הייתה עמלנית בעבודתה בגן או בבית הספר שניהלה, ולאחר מכן בשנות הפנסיה ב'אוזן קשבת' – ארגון שבו התנדבה. היא הכינה עוגות יום הולדת מיוחדות, מעוגת בית המקדש ועד עוגת קיפי, היא סרגה ורקמה לכולם, והמשיכה לסרוג ממש עד ימיה האחרונים. תמיד אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים. היא הייתה אשת חסד, עזרה לכל מי שזקוק לתמיכה, וגם את זה עשתה עד ימיה האחרונים במועדון בבית האבות, ואף העבירה שיעור פרשת שבוע קבוע.

"תמיד הייתה שרה. המוזיקה הייתה חשובה לה, ועד לפני שלושה שבועות עוד הלכה למקהלה בדיור המוגן. שנים ארוכות הייתה מנויה לפילהרמונית. את התודה היה צריך לומר לבריטים. שלחו אותה לעקוב אחרי קצינים בריטים, וכשהם הלכו לקונצרטים, היא נדרשה לקנות כרטיס גם לעצמה, ואז התאהבה במוזיקה…

"היה לה אכפת מכל דבר שהיא שמעה עליו. שעה לפני שהיא קיבלה אירוע מוחי, כאב לה על הילד שכלאו אותו בכלוב, משהו שהיא שמעה בחדשות. היא לקחה דברים באופן אישי, גם מקרים פרטיים שקרו לאנשים וגם דברים שקרו בעם ישראל".

גם על חוש הומור היא לא ויתרה. כשחתנה שיקה אופנהיים לקח אותה לבדיקות במרפאה והפקיד שלא הסתכל עליה שאל אם היא בהיריון כשכבר הייתה בת יותר מ־90, היא ענתה: "השנה לא, אולי בשנה הבאה". "היא אהבה לקרוא את מוסף שבת, והייתי צריך לקרוא הכול כדי לעמוד בבחינה שהיא הייתה עושה לי במוצאי שבת", הוא מספר ומוסיף שעד גיל 94 הייתה גומעת שלושה ספרים בשבוע.

"היא הייתה אמיצה על עצמה, עלינו פחות", מספרת בן־אבו־שטרן. "פחדתי להגיד לה שאני גרה בתקוע, ואסור היה להשתעל לידה כדי שלא תדאג". ונאוה מוסיפה: "כשהודעתי לה שאנחנו מתכוונים לעבור לגור בנווה־דניאל עם עוד 12 משפחות היא הזדעקה: 'מה תעשי שם? ואין שם חנויות'. שאלתי אותה על איזה חינוך היא חושבת שגדלתי… ההפתעה הגדולה שלה הייתה בגדר 'מי אמר לך שמה שהרשיתי לעצמי אני מרשה לך'…

"אני זוכרת המון פעמים שהיה מזג אוויר סוער שבו אימא הייתה מכריזה ש'אין מה לדבר, לא הולכים לבית הספר'", מספרת שרקה. "בשבועיים האחרונים כשהיא שכבה עם חום בבית החולים אמרנו לה 'אימא, מחר את לא הולכת לבית הספר, אין על מה לדבר", היא מספרת בחיוך. "כשראינו את הגשמים והרוחות, אמרנו לעצמנו שאימא לא תסכים בשום אופן שנזמין הרבה אנשים ונפרסם את ההלוויה במזג אוויר כזה. אמרנו שנדחה את ההלוויה ליום ראשון כדי שאנשים שמגיעים מרחוק יספיקו להגיע, וביום ראשון יצאה השמש. זאת אימא".