כך נהפוך למשפיעים: היופי של שרה אמנו – והדרך לחיים מלאי משמעות

חיי שרה. מיד כאשר שומעים את שם הפרשה, עולה התמיהה: מדוע לפרשה שאנו קוראים על מותה של שרה אימנו וכיצד אברהם אבינו מנסה להמשיך את השושלת על ידי שליחת אליעזר למצוא כלה ליצחק אבינו – קרויה בשם "חיי שרה"?

כל המהות של הפרשה, המספרת את שהתרחש החל מרגע פטירתה, מנוגדת לחלוטין לשם של הפרשה!

התשובה המוכרת היא, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים. מדוע?

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין מסביר, כי האדם (כמו כל נברא בעולם, כמו שכותב הרמב"ם) הרי נברא מד' יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל מידה מארבעת היסודות הללו, יכולה להיות רעה – ויכולה להיות טובה. הבסיס רע. האש מביאה את הכעס, הגאווה מהרוח, התאוות מהמים והעצבות מהעפר.

לכן, רשעים בחייהם קרויים מתים – אבל הצדיקים, מידבקים בהקב"ה, ועליו כתוב: "המשל ופחד עמו, עושה שלום במרומיו", חיבור אמיתי בין ארבעת היסודות והפיכתם לטוב. הרוח מביאה רוח נמוכה, והאש והמים מביאים לבחינת "וגילו ברעדה".

מדייק הרה"ק מרוז'ין את הדברים בפסוק בפרשתינו: "ותמת שרה בקרית ארבע" – היא המיתה את ארבעת היסודות. "היא חברון" – על ידי חיבור אל הקב"ה. והדרך להגיע לכך, אומר קדוש ישראל מרוז'ין, הוא על ידי היראה והקבלת עול. לעשות את מה שצריך לעשות כי כך ציווה עלינו הקב"ה.

***

מעשה בבן מלך שנלקח בשבי, ומצא את עצמו בארץ רחוקה – שם לא הכיר איש. למרות שנאלץ לנהוג כמנהג המקום אליו נלקח על מנת שלא להראות חריג, תמיד קיננה בליבו התקווה כי יום יבוא ואביו המלך ישלח לחלצו מהשבי ולהשיבו אל עיר המלוכה ואל ארמון המלך.

ויהי היום, ואצל הבן השבוי התקבל המכתב המיוחל מהאבא הגדול, בו הוא מבשר לו כי בבית המלוכה נוקטים בכל האמצעים על מנת להוציאו מהשבי, ולכן הוא מבקש ממנו לבל ישכח את גינוני המלוכה ואת נימוסי המלכות, כי תיכף הוא חוזר הביתה.

שמח הבן שמחה גדולה, אך פחד להראות את שמחתו לעין כל – שכן אז, השובים האכזריים שעקבו אחריו ופקחו עין אחר כל תנועה שעשה, יבינו מדוע הוא שמח, ויוציאוהו להורג.

מה עשה הבן החכם? הזמין את כל תושבי המקום הרחוק ההוא אל בית המרזח המקומי, והציע להם יין ושכר חינם, על חשבונו. שמחו כולם, ושמח גם בן המלך. שמחו הם כי קיבלו יין חינם, שמח הוא על המכתב שקיבל מאביו המלך.

משל זה, סיפר הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק. הנמשל, על הנשמה שירדה לעולם – וכדי להצליח היא צריכה לשתף את הגוף הגשמי בשמחתה.

***

בספרי חסידות מוזכר רבות הצורך לעסוק גם בענייני העולם הזה לשמה – מתוך המטרה הנכונה. בכל דרכיך דעהו. כך למשל כותב האדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע שלא יהיו בני ישראל כמו הגויים הזנים ומפרנסים את נשותיהם וילדיהם מאהבה, אלא יפרנסו אותם מכיוון ואנו צריכים לעשות חסד, ומדין תורה – אשתו וילדיו של אדם קודמים לכל השאר.

כך, על ידי שינוי התפיסה בנוגע למעשים הנעשים ממילא, מעלים את ענייני העולם הזה ועושים אותם מתוך מטרה נכונה.

הרב יעקב צבי מקלנבורג, היה מגדולי רבני גרמניה שעמדו בחזית המאבק בתנועת ההשכלה והתפשטות הרפורמה. כחלק מכך, חיבר ספר בשם 'הכתב והקבלה', שנועד, כלשונו, "לפרש את המקראות על דרך הפשט לאחדם עם התורה שבעל פה", והוא מדייק זאת, בדרכו, בפסוק הראשון של פרשתינו.

האדם, כותב הרב מקלנבורג, יכול לחיות חיים מקבילים. הדברים הנצרכים לו מצד צורכי הגוף, והחיים הרוחניים. אך אין להפריד ביניהם – ואם אדם יחיה את החיים הגשמיים שלו לצורך מילוי רצונותיו ותאוותיו, הוא מתדמה לבהמה. אלא, גם כאשר הוא עוסק בענייני העולם, עליו לעשות זאת מתוך כוונה שהוא מקיים את רצון הבורא, לאחד את החיים המקבילים.

ולכן, רשעים בחייהם קרויים מתים. כותב בעל 'הכתב והקבלה': "כי האושר האמתי לאדם הוא בהיותו חי חיים כפולים, חיי הגוף עם חיי נפשי, מתעסק בעניני גשמי בכוונת תועלת רוחני, ועד"ז הוא חיי עוה"ז מצורף עם חיי עוה"ב".

וכך הוא מדייק בפסוק, "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", מדוע כתוב פעם נוספת "שני חיי שרה", בסוף הפסוק? כי היא חיה שני חיים. היא חיה גם את החיים הגשמיים וגם את החיים הרוחניים במלואם, בכל שנותיה, באיחוד ביניהם.

***

מדייקת התורה: "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", ומסביר רש"י: "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי".

החתם סופר מדייק על פסוק זה, כי סתם בני אדם, לא מחשיבים את לילותיהם, בהם הם ישנים על מיטותיהם, כחלק מחייהם. אך אצל שרה אימנו, מכיוון וגם השינה שלה היה לשם ה', התורה מציינת את כל שנותיה, כי לכל אורך השנה והיממה כולה, היא חיה. חיות רוחנית.

בלשון החתם סופר: "הצדיק גם בלילה כל מעשיו לה' אפי' רעיונותיו על משכבו ושינה שלו הכל לשם ה'".

אברהם אבינו, היה הראשון להספיד את המת, כפי שכתוב בתורה שהוא הספיד את שרה אימנו. במדרש מבואר, כי ההספד שלו היה "אשת חיל", הפסוקים החותמים את ספר משלי אותו אנו נוהגים לומר בכל ליל שבת.

כותב החתם סופר, "ובאשת חיל הנאמר על שרה, כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, א"כ שנותיהם כפולים והיינו שני חיי שרה, שני לשון שנים כי חייה כפול".

כך, מזווית דומה, מסביר גם החתם סופר כי שרה אימנו חיה חיים כפולים, על ידי זה שגם לילותיה היו מתוך הכוונה הנכונה, לשם ה'.

***

במדרש שרש"י מביא כדי להראות שכל חייה היו לטובה, הוא כותב כי "בת כ' כבת ז' ליופי". לכאורה, לא ברור מה הקשר בין יופי, דבר חיצוני, לבין העובדה שהיא הייתה ללא חטא, וחיה את כל חייה, כפי שראינו עד כה, באיחוד בין הגשמיות לרוחניות?

אברהם אבינו, נקרא אברהם העברי כי הוא עמד מעבר אחד – והעולם כולו מהעבר האחר. מי שעמד לצידו של אברהם, הייתה שרה אימנו. אומר הרבי מליובאוויטש, ששיגר בעצמו את צבא השלוחים שלו לרחבי העולם, כולל למקומות רחוקים ברוחניות, כי כאשר אדם ניצב מול סביבה עויינת והוא רוצה להשפיע עליהם לטובה, יש לו שלוש אפשרויות שונות.

הוא יכול להיטמע בסביבה, ועדיין להישמר בזכות קבלה טובה לעמוד בניסיונות – או שהוא יכול להתנזר מהסביבה, וכך לשמור על עצמו.

אבל יש דרך שלישית: להפוך למשפיע. להיות אדם שמקרין סביבו עוצמה חזקה כל כך, שלא רק שהוא לא יושפע, אלא הוא משפיע על הסביבה ומשנה אותה לטוב.

כך גם בנוגע לאיחוד בין הגוף לנשמה, בין החיים הגשמיים שלנו לחיים הרוחניים. יכול אדם לבחור לקבל על עצמו לא ליפול לתאוות. יכול אדם לבחור להתנזר מחיי העולם הזה – אך הדרך השלישית והמנצחת, היא הגברת אור הנשמה עד שהגוף מתבטל לנשמה.

לכן, זו הגדולה של שרה אימנו, שכאמור העלתה את החיים הגשמיים אל החיים הרוחניים כך שכל חייה היו לטובה. הגוף כל כך התבטל לנשמה, אומר הרבי מליובאוויטש, עד שהגוף ספג מנצחיותה של הנשמה ומאורעות הזמן לא השפיעו עליה, ולכן מספרת לנו התורה על היופי החיצוני שלה, שהיה מדד ליופי הפנימי.

***

כאשר התורה מספרת לנו על חייה של שרה, כאשר אנחנו שרים ולומדים את ההספד של אברהם אבינו עליה, לא מדובר רק בסיפור מעשיות על מנת שנכיר את אבות האומה, למרות שגם זה חשוב מאוד – אבל תורה מלשון הוראה, ויש כאן הנחיה ברורה לכל אחד מאיתנו.

גם אנחנו צריכים, ויכולים, לחיות ככל הניתן בסגנון זה, לעשות גם את צורכי הגוף הגשמיים שלנו, מתוך הכוונה הנכונה, כי כך ציווה אותנו הקב"ה.

הדרך להגיע לאיחוד ארבעת היסודות שלנו בהידבקות בקב"ה, השביל המוביל להעלאת החיים הגשמיים שלנו לאיחוד עם החיים הרוחניים, המסילה העולה אל הדרך בה נאיר את הנשמה כדי שהגוף יתבטל אליה, עוברת ביראת החטא, יראת ה' ואמונה.

כותב הרה"ק מוויטבסק בספרו 'פרי הארץ' על פרשת השבוע: "כללא דמילתא היא האמונה במה שאין עין רואה ואין האזן שומעת ואין שום שכל משיג ונשגב ה' לבדו, ואח"כ התחזקות היראה וממילא תחול אחר האמונה, כי שניהם דבר אחד ואחדות פשוט".

"וזהו המביא התקשרות בו ית' בכל מדה ומדה, כי דברים אלו המה העומדים ברומו של עולם ומשברים כל התאות וכל הקליפות, ובהתגבר אלו על עצמו יתפרדו כל פועלי און כהמס דונג מפני אש, ויהי מושל ברוחו מלכד".

הבסיס לכל, כפי שכבר התבאר פעמים רבות מפי גדולי התורה והחסידות – היראה הפשוטה. אם אין את היסוד של יראת החטא ושל האמונה הפשוטה בה' אחד, אין לכל המעלות הגבוהות והנשגבות יכולת להתקיים, ולא יכולים להגיע לדרגות הנעלות באמת.

אם אנחנו רוצים לזכות להיות כמו שרה אימנו, וכל אחד חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", ופירש האדמו"ר הזקן מסאדיגורה כי כל אחד צריף לשאוף שתהיה לו לכל הפחות נגיעה במעשה אבותיו, הדרך מתחילה בקבלת עול.

מכאן, ניתן להמשיך בדרך שכבשו לנו האבות, להגיע עד למצב שכל שנות החיים שווים לטובה, ביופי ובלא חטא, כולל בכל המעשים הגשמיים שלנו, אפילו בשעת השינה, כולם נעשים למען הרצון העליון של הקב"ה.

למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן

הפוסט כך נהפוך למשפיעים: היופי של שרה אמנו – והדרך לחיים מלאי משמעות הופיע לראשונה ב-JDN.