סולידריות ישראלית: מדכאים בשכם, מזדהים עם איראן

המאבק נגד דיכוי בשכם ובטהראן הוא אותו מאבק. משמאל, מפגינה איראנית. מימין, צעיר פלסטיני בכפר רוג'ייב ליד שכם (צילום: נאסר שתאייה / פלאש 90)

מזה כחודש ימים, הפגנות הענק באיראן תחת הסיסמה "אישה, חיים, חרות" מציתות את הדמיון העולמי. מראה הנשים האיראניות האמיצות, המסירות את החיג'אב ברחובות איראן בהתרסה גלויה מול משטר רודני ואלים, השיק הפגנות ענק של סולידריות בכל רחבי העולם. הכפר הגלובלי, עושה רושם, לא נשאר אדיש נוכח הכמיהה האיראנית לחופש ונוכח המחיר המטלטל שהיא גובה וממשיכה לגבות.

גם בישראל נערכו כמה מפגנים של סולידריות עם נשות איראן. חלקם התארגנויות נשים, אחרים ארגנו ישראלים יוצאי איראן. אפילו עיריית תל אביב האירה את בניינה בכיתוב אלקטרוני בסולידריות עם המחאה האיראנית.

ההזדהות האנושית של ישראליות וישראלים כה רבים עם מחאת החופש באיראן היא כמובן מובנת מאוד, ובכל זאת מצריכה עיון נוסף.

ראשית, בניגוד להפגנות תמיכה אחרות בעולם, הפגנות תמיכה ישראליות במפגינים האיראנים יכולות בקלות לשמש כקלף בידי המשטר האיראני. הוא יוכל להציג את המחאה כנתמכת על ידי המשטר הציוני, ובאמתלה הזו להכביד את היד עוד יותר נגד המוחות והמוחים.

אבל מפגני התמיכה הישראליים מעלים שאלה בסיסית יותר: מהי מהות אותה חירות, שבשמה מתקבצים כאן אנשים ומדקלמים סיסמאות של סולידריות עם מאבקו של עם, שאיתו אנחנו לא חולקים אפילו גבול משותף? האם באמת ערך החירות הוא שיקר כל כך לליבם של אותם ישראלים, או ההזדמנות לספר על עצמנו סיפור שונה מזה שמשתקף כל יום במראה הקולקטיבית שלנו?

לפני ימים אחדים קיבלתי בקשה לצרף את שמי לעצומה ציבורית המתגבשת בתמיכה במאבק האיראני לשחרור. תחת הכותרת "עם אישה, חיים וחירות באיראן", העצומה התחילה במילים האלה:

"כבני אנוש, בני תרבות וישראלים, ממגוון ארצות מוצא, דעות פוליטיות, אמונות דתיות והגדרות מיניות; אנו, נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה ומחקר, אמנים וקציני צבא, מביעים את אהבתנו ודאגתנו לבנות ובני העם האיראני הנלחמים בימים אלה על חירותם וחייהם".

הנה כך, באבחת חתימה וירטואלית, גם קצינים בצבא שעסוק יומם וליל בדיכוי אלים ורצחני של עם אחר יכולים לקנות את מקומם בקרב כוחות החופש העולמיים. כשהבעתי את חלחלתי מהניסוח המחפיר וההלבנה של פשעי הצבא הישראלי על גבן של המפגינות האיראניות האמיצות, התבקשתי שלא להתעכב על זוטות, שכן מדובר "בדיני נפשות", לא פחות.

אשה, חיים, חירות. הפך לסמל עולמי. נשים במחאה באיראן

וכי מאבקו של העם הפלסטיני למען חירותו איננו דיני נפשות? האם דמם של 234 הרוגי צעדות השיבה שהתקיימו על פני 86 שבועות, מ-30 במרץ 2018 ועד לסוף דצמבר 2019, היה פחות סמוק מדמם של המפגינים האיראנים שנרצחים היום בארצם? האם תושבי עזה ראויים פחות לחירות מתושבי טהראן? האם חייה של הפרמדיקית רזאן א-נג'אר' שנורתה למוות בהפגנה בעזה, היו חשובים פחות מחייה של מהסא אמיני, שהריגתה הציתה את ההתקוממות האיראנית הנוכחית?

מי שממהר לדקלם מול ההשוואה הזו את התעמולה הישראלית בדבר "האיום הביטחוני", שהיוו משתתפי צעדות השיבה בעזה על קיומה של מדינת ישראל, ראוי שיעיין קצת בהצדקות שבשמן מדכא השלטון האסלאמי באיראן את מפגיניו. הטרמינולוגיה כמעט זהה. גם שם, כל קריאה לחופש היא חתירה תחת אושיות המשטר, וכל התארגנות ציבורית בשם החירות היא סכנה קיומית למדינה.

ובמובן מסוים, זה גם נכון: המאבק למען החירות היא בהכרח סכנה לקיומו של משטר דיכוי. זוהי מהותו הבסיסית ביותר. זה נכון בטהראן ובזאהדאן וזה נכון גם בשכם ובג'נין. שם וגם פה, אנשים מסכנים את חייהם כדי להשתחרר מדיכוי, מאפרטהייד, משלילה קיצונית של החירויות הבסיסיות ביותר שלהם בידי כוחות חזקים בהרבה וחסרי עכבות. הסולידריות עם מאבק העם האיראני לשחרור, תוך התעלמות במקרה הטוב, ותמיכה אקטיבית במקרה הרווח יותר, בדיכוי המאבק הפלסטיני לחירותו היא, על כן, לא יותר מלעג לרש.

ראו, למשל, כמה נלעגת המחווה החלולה של ח"כ שרן השכל ממפלגת הגנרלים של גנץ ואייזנקוט, שבמהלך ועידת השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים גזרה את שיערה מעל הבמה בסולידריות עם הנשים האיראניות. "כלוחמת בצה"ל אני מצדיעה לנשים האמיצות ולילדים שלהן, שנלחמות על ביתן ועתידן", אמרה השכל רגע לפני ששלפה את המספריים בפומפוזיות. זאת אותה השכל שהתשובה שלה למאבקם של לוחמי חירות פלסטינים היתה סיפוח הגדה המערבית וגדיעת כל תקווה שלהם לחופש ולעצמאות. עכשיו, במחי קווצת שיער, גם האישה הברוטלית הזו יכולה להסתופף בקרב מבקשי החופש בעולם.

אני משתפת בעמוד הפייסבוק שלי לא מעט תמונות וסרטונים המגיעים מהמחאה מרוממת הנפש באיראן. לצד השיתופים, רבים שואלים מה אפשר לעשות כדי לתמוך בנשים האיראניות האמיצות. הנה התשובה הפשוטה להפליא: הדרך האפקטיבית ביותר לתמוך במחאת הנשים האיראניות היא לעמוד לצד האנשים שנלחמים על חירותם פה, קרוב לבית. אלה שאנחנו עצמנו אחראים לדיכויים, משום שהחירות היא, וחייבת להיות, מושג אוניברסלי במהותו, ומאבק נגד שלילתו בכל מקום בעולם הוא מאבק למען הרחבתו בעולם כולו.

ההתגאות בסולידריות עם הנשים האיראניות, תוך התפארות במדי הדיכוי שרומס את חירותו ואת חייו של העם הפלסטיני, היא יותר מאשר טובל ושרץ בידו; היא יריקה בפני כל אישה שעומדת באיראן מול כוחות הדיכוי וזועקת "אישה, חיים, חירות".

הפוסט סולידריות ישראלית: מדכאים בשכם, מזדהים עם איראן הופיע ראשון בשיחה מקומית