בין "מלחמות המצווה" למציאות התובעת מאתנו להגיש יד של שלום

קיץ 2019. שלוות הקיץ ותחושת החופש הגדול שאפפו אותנו, נשברו עם שמע הבשורה כי אחד מבנינו, דביר שורק זצ"ל, נרצח בדרכו חזרה לישיבת ההסדר "אור תורה מחניים" בה למד, שמכה בכאב גדול את כולנו ברשת אור תורה סטון – מנהלים, מורים, תלמידים, וכמובן חבריו של דביר.

באותם ימי אבל קשים, עלתה וחזרה השאלה, האם לאור הרצח הנוראי, עלינו להמשיך בקידום שיתופי פעולה עם מוסלמים, שאלה שהובילה אותי לשתי תובנות חשובות; הראשונה – ההיסטוריה שלנו כעם יהודי, הכוללת אלפי שנות גלות בהן רבצה מעל ראשינו חרב רדיפות תמידית ופוגרומים, שהגיעה לשיאה במפעל ההשמדה הנאצי, לצד מאבקנו עקוב הדם, מפנים ומחוץ, הותירו חותם על עמנו וסיפקו לנו סיבות טובות לבקש ולהרחיק מאתנו את הרצון והאפשרות לדו־קיום ולחיים משותפים עם שכנינו הלא־יהודים.

האנטישמיות, צופרי אזעקות, קולות הבכי של היתומים, האלמנים והאלמנות, הריצה למקלטים עם ילדים ישנים באמצע הלילה, החשש להתהלך בשלווה במרחב הציבורי – היו ונותרו חלק בלתי נפרד מתבנית נוף עמנו ומולדתנו, ששבים ומציפים בנו רגשות קשים, מהדהדים למרחוק קולות קיצוניים ומרחיקים כל ניסיון לפשרה וסובלנות.

אולם, דווקא באותה שעה של צער גדול על דביר יקירנו, נטעה בי גם התובנה, שלצד "מלחמת המצווה" שהיסטוריה והמציאות של עמנו תובעת מאתנו לנהל על מנת להוקיע ולעקור את הטרור מהשורש להבטיח את ביטחוננו הלאומי ואת בטחון ילדנו, אותה המציאות גם תובעת מאתנו לקחת אחריות להציע יד של שלום, כבוד והגינות לרבים האחרים המבקשים לחיות עימנו אשר אינם נוקטים אלימות.

האם אפשרי הדבר, או שמא הסלידה והניכור ביננו הכו שורשיהם עמוק מדיי גם בילדנו, מכדי שנעקרם מתוכנו? את התשובה לכך מצאתי במספר מפגשים בנושא שערכנו לאחר הרצח עם קבוצה של מחנכים ורבנים, אשר חלקם אבדו את ילדיהם וקרוביהם באירועי טרור. בעודנו יושבים בחדר המשקיף על הדרך בה נחטף נפתלי פרנקל זצ"ל, אמרה לי אימו הרבנית רחלי פרנקל, כי בסופו של יום, למרות ובגלל הטרור, המשימה החשובה ביותר שלנו, היא לעמוד באחריותנו ללמד את ילדנו לנהוג לאחר בדרך של הוגנות וכבוד, במיוחד למיעוטים במדינת ישראל.

הדרך לעמוד באחריות, מתחילה, כמו ברובם המכריע של המקרים, בזירה החינוכית וההלכתית. אולם, לצערי, בעוד בארון הספרים שלנו ניתן למצוא ספרים רבים העוסקים בהלכות שבת, איסור והיתר, ואפילו סוגיות מודרניות יותר כגון דיני מלחמה או הלכות תרומות ומעשרות ושמיטה, כמעט שאין בנמצא ספרי הלכה שנכתבו סביב סוגיית יחסה של היהדות לדתות ואמונות אחרות במדינה שלנו.

אכן, שנים רבות לפני שיבת עם ישראל לארצו, באמצען של אלפי שנות הגלות הארורות, מצא הרמב״ם לנכון לעסוק בהרחבה ובעומק דעת במעמדם ההלכתי של גויים בארץ ישראל, ומנקודת מבטו כגולה דן בשאלה כיצד להתייחס אליהם. אולם, אנו, שחיים כבר למעלה משבעה עשורים כריבונים בארץ אבותינו, יחד עם מיליונים שאינם יהודים – ערבים מוסלמים ונוצרים, דרוזים, צ׳רקסים, פליטים סודנים ואריתראים – איננו עוסקים בעיון ובהעמקה מספקת בשאלות החשובות שחיינו המשותפים כאן מזמנים לפתחנו. זאת למרות המציאות הקיימת שמעוררת ביתר שאת שאלות יסוד בעניין האופן שבו רואה ההלכה את דתם של המיעוטים בארץ ויחסהּ לאמונתם, לפולחנם ולמסורתם.

היות וללא בירור ובסיס הלכתי אין יכולת אמיתית לקיים תהליך חינוכי עמוק ומשמעותי, ובמטרה להתמודד עם הוואקום הקיים בשיח העכשווי סביב סוגייה כה חשובה, הקמנו לפני למעלה משנתיים את 'בית המדרש לישראל והאנושות' בראשותו של הרב ד"ר יעקב נגן, במטרה לבנות פרדיגמה ושפה חדשות בכל הנוגע ליחסי היהדות עם העולם הלא יהודי, שיאפשרו לעם ישראל להתמודד עם אתגרי העת הזו.

לצד בית המדרש, הוקם גם "מכון בליקלה לשיח בין דתי" בו חברים בשנתיים האחרונות למעלה מ-30 עמיתים – אנשי חינוך, דת, תקשורת ופעילים חברתיים הנפגשים פעמיים בחודש ללימוד משותף, הרצאות ודיונים, סיורים וכן פגישה ב"שולחן עגול" עם חברי בית המדרש, במטרה לפתח את החשיבה ההלכתית והפילוסופית בנושאים מהותיים אלה לתוכניות לימוד ותוכניות חינוכיות, שיחשפו את ילדינו לשיח בנושא ולפרספקטיבות השונות סביבו, ויעניקו להם את הכלים לשאול את השאלות המתאימות לחיינו כאן בישראל ואל מול העולם כולו.

השאלות שעולות ועוד יעלו, אינן תמיד פשוטות, שכן במציאות מורכבת אנו חיים, היום כמו בעבר. הדרך למציאת התשובות לאותן שאלות, תהיה מורכבת אף היא, וספק אם נוכל להציע פתרון חד־משמעי בכל עניין. אולם אחד השיעורים החשובים שלימד אותי המנטור שלי, סטיוארט האריס ז"ל, הוא שכדי להבטיח חיים מאושרים ושלמים, חובה עלינו להתמקד דווקא בסוגיות הגדולות והקשות שעומדות בפנינו, גם אם מדובר במשימה לא קלה.

אל מול עינינו צריכים לעמוד כל העת דברי הנביא, אותם נציין כמדיי חג סוכות: "כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). זהו החזון אותו עלינו להציב באופק, וזוהי אחת ממשימותיה החשובות של האורתודוכסיה המודרנית בימנו – בניית השלב הבא של הציונות ביצירת מפגש אוניברסלי מתוקן המתקדם להגשמת חזונם של הנביאים וחז"ל, בדמות חיים בשלום גם בתוכנו אבל גם עם שכנינו וחברינו שאינם יהודיים.

הכותב הוא נשיא וראש רשת מוסדות 'אור תורה סטון'

The post בין "מלחמות המצווה" למציאות התובעת מאתנו להגיש יד של שלום appeared first on עכשיו 14.