יותר נתניהו, הרבה פחות נסיכים, ומי זוכר בכלל את בגין או ז'בוטינסקי / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
פחות ליכוד, יותר ביבי:
הרשימה החדשה לכנסת יכולה למקסם את פוטנציאל ההצבעה בליכוד, אבל מעבר לזה אין להם דרך להגדיל את עוגת הימין

ערב סוער ומתוח כמו שהתרחש ביום רביעי בלילה, לא עבר על מתפקדי הליכוד כבר זמן רב. הדרמה שהחלה לבעבע כבר בשעות אחר הצהרים הלכה וגברה כשמסכי הענק החלו להציג את מספרי תוצאות ההצבעה, לצד תחזיות המדגמים הראשוניים שכבר הבטיחו מהפך ברשימת המפלגה ואף שינויים דרמטיים בהרכב הח"כים שהתמקמו בצמרת.

בליכוד כמו בליכוד, שום דבר אינו משעמם וגם אירוע כמו פריימריז לרשימת המפלגה, הופך לדרמה ארצית המרתקת אליה את כל כלי התקשורת ומשתלטת על השיח הציבורי. מבנה בחירת המועמדים בליכוד הוא אחד המסובכים הקיימים בדמוקרטיה הישראלית וכמוהו גם שדה הקרב של הדילים, העסקנויות וקבוצות הכוח שפועלות במרכז המפלגה ולמעשה מנהלות אותה.

באופן פרדוקסלי, גם הלך הרוחות בתוך המפלגה הפך זהה להלך הרוחות בפוליטיקה הארצית. לאורך השנים הצליח נתניהו להפוך את הפוליטיקה כולה לשאלת כן ביבי או לא ביבי, וכעת הוא עושה זאת גם בתוך המפלגה.

קבוצות הכוח הוותיקות הפועלות ומנוהלות בעיקר בידי אנשים כמו דוד ביטן, חיים כץ ויולי אדלשטיין, סומנו ע"י מקורבי נתניהו כסוג של אויבים, למרות שבסופו של דבר אין שם אף אחד שמתכון להתמודד מול נתניהו או לקרוא תיגר על מנהיגותו. ובכל זאת, נתניהו עצמו היה מעורב בנעשה עד לפרטי פרטים כשהוא דואג לסמן טריטוריות, מי לנו ומי לצרינו, מי נאמן למנהיג ומי נחשב ללא נאמן וממילא צריך להיכנס לרשימות החיסול.

המדגמים הראשוניים שפורסמו במוצאי הפריימריז המשיכו את המגמה והציגו את התוצאות כניצחון לנאמני נתניהו על פני אלה שלא מיישרים קו לחלוטין. בסביבת נתניהו חתרו לאחוזי הצבעה גבוהים ודחו לשם כך את סגירת הקלפיות, משום שלטענתם זה מה שיעזור לנאמני נתניהו לגבור על הדילים, כלומר – למקם בצמרת את מי שמזוהה לחלוטין עם ביבי ולדחוק אחורה את מי שחושב גם על עצמו או על מקורביו.

ביום חמישי בצהרים כשרוב הקולות כבר נספרו, החלה להסתמן מגמה שונה מעט והתברר כי גם אלה שסומנו כלא נאמנים לחלוטין למנהיג העליון, הצליחו להתברג במקומות גבוהים בזכות אותם דילים שנרקחו כמדי פריימריז בפריימריזו. אבל עדיין ניתן להבחין במגמה מאוד ברורה, לפיה רוב אלה שמרכיבים את העשיריה הראשונה והשניה, הם אלה שנתניהו באמת רוצה לראות שם.

המדגמים הראשוניים ביום רביעי בלילה, דיברו על מהפך היסטורי בליכוד וצפו שבכירים כמו אדלשטיין, דוד ביטן וחיים כץ נדחקים למקומות לא ריאליים, עד כדי כך שהם עלולים להישאר מחוץ לכנסת הבאה. תוצאות האמת כבר הראו שמדובר בהגזמה, אבל עדיין, השלישיה הדי מכובדת הזאת ירדה למקומות נמוכים ואת מקומותיהם תפסו מועמדים טריים יותר שהיו בשולי הרשימה.

עם זאת, המגמה הכללית קיימת. הסוקרים לקחו את זה רחוק מדי והפכו את זה לדרמה, אבל גם אחרי שמוציאים את האוויר מהבלון שהם ניפחו, אי אפשר להתעלם ממה שעובר על מפלגת הליכוד. מגמת ההקצנה ימינה השתלטה גם על זהות המועמדים שדחקו אחורה את ותיקי המפלגה, את נסיכי הליכוד ההיסטוריים ואת העסקנים הישנים, מפלגת הליכוד כבר לא שונה בהרבה ממפלגות הימין הקיצוניות יותר של סמוטריץ' ואפילו בן גביר.

להתרחשויות הללו תהיה השפעה רבה מאוד על מה שיקרה בהמשך ועל המהלכים של מוצאי הבחירות והקמת הממשלה הבאה. נתניהו לוקח כאן הימור והמשחק שלו מכניס אותו למילכוד מסויים. הרי לבכירים הללו כמו כץ, ביטן ואדלשטיין יש בייס חזק מאוד בשטח שיושפע גם מרמת שביעות הרצון שלהם. ככל שהשלישה הזאת תהיה יותר ממורמרת, השטח שלהם יתמרמר יחד איתם.

השאיפה של נתניהו בכל המהלך הזה היא לחזק את כוחו בליכוד כדי להעיר את השטח ולהגיע במוצאי הבחירות לגוש ימין של 61 מנדטים. כדי לשבור את התיקו הקשוח יש לו רק שתי אפשרויות: או למצוא פתרון קסם שיחזיר מצביעים מסער וגנץ בחזרה לימין, או לגרום לאותם מצביעים שנשארו בבית בבחירות הקודמות, לצאת ולהצביע הפעם ולהגדיל כמה שאפשר את הכוח של הליכוד.

האפשרות הראשונה אינה ריאלית בכלל והיא הופכת להיות עוד פחות ריאלית עם סיום הפריימריז. את צמרת הליכוד כבשו אלה המזוהים יותר עם הליכוד החדש, הימני יותר והממלכתי פחות, אלה פחות או יותר אותם אנשים שיחזירו לליכוד מצביעים שנדדו לסמוטריץ' ובן גביר. כלומר – הליכוד חוזר למצב הישן בו משתה הקולות שלו שותה בעצם את קולות הציונות הדתית, הליכוד חוזר לדילמה הקבועה של לרסק את השותפים כדי לגדול, או לדרוך במקום כדי לשמור על הגוש.

נותרה אם כן האפשרות השניה והיא לעורר את השטח ולגרום ליותר מצביעי ליכוד פוטנציאליים לצאת לקלפי. כאן כבר יש לנתניהו סיכויים טובים מאוד להצליח, רשימה רעננה ומבטיחה תגרום לאדרנלין חדש בשטח ולמאוכזבים הישנים לקום מהספה וללכת לשלשל מעטפה. מצד שני, כנגד המאוכזבים הישנים יהיו כעת מאוכזבים חדשים, אנשי הבכירים שהודחו ועפו לירכתי הרשימה שלא יגלו חשק גדול מדי לקום ולהצביע.

במילים אחרות, התקווה היחידה של נתניהו כרגע לאור התוצאות, היא שמספר המאוכזבים הישנים שהפעם כן ייצאו להצביע, יהיה גדול יותר מהמאוכזבים החדשים שהפעם יבחרו להישאר בבית. זה הכל. מעבר לזה אין לנתניהו איך להגדיל את העוגה ומה שקורה בפועל זה בעיקר שהפרוסות שלה זזות ממקום אחד למקום אחר.

2.
אופוזיציה פנימית מסוכנת:
נתניהו השיג לעצמו ניצחון היסטורי ושליטה חסרת תקדים במפלגה. כרגיל, על הדרך הוא גם המציא בעצמו את האויב הבא שלו

לשינוי המתחולל ביחסי הכוחות בתוך הליכוד יש משמעות נוספת וקריטית יותר, אם כי ההסתברות שלה בשלב זה נראית נמוכה. המשמעות הזאת משליכה ליום שאחרי הבחירות, לימים שיגיעו אחרי שכבר נבקש בתפילה ותן טל ומטר לברכה.

את עיקר המאמץ יקדישו בליכוד למקסם את פוטנציאל ההצבעה בימין ולהתמודד עם אלה שירגישו הפעם מאוכזבים. אך עדיין לא מדובר בפתרון קסם ולכן עדיין קיים סיכוי די סביר שגם במוצאי הבחירות הללו שוב יתקבל התיקו המעיק.

במערכות הבחירות הקודמות, דנו הפרשנים הפוליטיים באפשרות שיתרחש מפץ בליכוד, שבכירי המפלגה יאבדו סבלנות ויתחילו ליישם בחוץ את מה שהם לוחשים בשקט כבר שלוש שנים, שנתניהו הפך לנטל ואם הוא רק יזוז מהמקום הראשון ניתן יהיה להקים ממשלת ימין רחבה.

עד כה מדובר היה בתזה תאורטית חסרת אחיזה במציאות. אף אחד בליכוד לא יוצא כנגד נתניהו ואין סיבה שזה ישתנה סתם ככה בהמשך. תוצאות הפריימריז השבוע רק חידדו את המצב בו הליכוד הופך להיות פחות ליכוד ויותר ביבי, מי שניסה להיאחז בשיירי הליכוד של פעם, בהדר הביתרי ובממלכתיות של נסיכי הליכוד מהעבר, מצא את עצמו לא רלוונטי. הצעירים של היום לא מתעניינים בליכוד ולא במשנתו של ז'בוטינסקי, הם מתלהבים מביבי. כך קיבלנו השבוע ליכוד חדש שבצמרתו יושבים אלה שנתניהו חפץ ביקרם.

כך שמצד אחד, נתניהו חיזק את מעמדו בליכוד והביא אותו לגבהים ולרמת שליטה שלא היתה לאף מנהיג ליכוד עד היום. מנגד, הוא יצר אופוזיציה פנימית שהפעם יושבים בה אנשים דומיננטיים יותר, אנשים כמו ביטן, אדלשטיין וחיים כץ שסומנו כאויבי הליכוד. רבים מחבריהם כבר פרשו מזמן, האחרון שבהם היה שטייניץ שהצטרף לרשימה מכובדת של נסיכי עבר בליכוד שפשוט קמו והלכו או שנבעטו החוצה ע"י השטח, ומי שנותר במפלגה כאופוזיציה פנימית עד היום היו אנשים אנמיים יחסית שלא היה להם את האומץ או האפשרות לקום ולקרוא תיגר.

אבל הפעם זה אחרת. הפעם המאוכזבים הם אנשים עם יותר מדי כוח ויותר מדי שליטה, הם בעלי בית על יותר מדי קולות ארגזים ודילים רחבי היקף בשטח והם לא מתכוונים לשבת בשקט.

אז בתרחיש בו נתניהו מצליח להקים ממשלה, אין ספק שהאנשים הללו יישבו כמו ילדים טובים בירכתי הקואליציה, יהיו חלק ממפלגת השלטון, ישמרו על השקט וימתינו שנתניהו יכריז יום אחד על פרישתו מהפוליטיקה. להבנתם, נתניהו לא יתן לאף אחד להחליט עבורו מתי לסיים את הקריירה ולכן כל זמן שנלחמים בו, הוא נשאר ומשיב מלחמה. אולם במקרה בו הוא יהיה מנצח והוא יוביל, הוא מסוגל להתחיל לחשוב על העיתוי בו הוא בוחר בבחירה חופשית לרדת מהבמה כמנצח, ביוזמתו האישית ולא כמפסיד. רק אז הם יגיחו בחזרה ממקומותיהם וינסו שוב לתפוס את ההובלה.

אולם בתרחיש בו שוב מתקבל תיקו ואין עדיין לנתניהו ממשלה, כאן האופוזיציה הזאת של אדלשטיין וביטן מקבלת תפנית. השלישיה הזאת וכמובן חבריה ותומכיה במפלגה, טעמו כבר את טעמה של האופוזיציה אליה הם הלכו בנאמנות אחרי נתניהו והספיק להם ניסיון אחד, מה גם שאחרי הניסיון הזה הם גם חטפו סטירה מצלצלת מנתניהו ומהמפלגה. במצב כזה אין שום סיבה שהם יקפלו את הזנב ויילכו אחרי נתניהו בהכנעה לאופוזיציה או לסבב נוסף.

האופוזיציה הליכודית החדשה מסוגלת בהחלט לעשות חושבים ולהחליט שהחגיגה נגמרה. אין סיבה להמשיך בנאמנות אחרי הכתף הקרה שקיבלו והם יתחילו לגשש אחר אפשרות של פרישה כשליש סיעה וחבירה ללפיד ולגנץ. כל מה שדרוש להם זה עשרה ח"כים לכל היותר שיפרשו מהליכוד ויאפשרו בכך ללפיד וגנץ להקים ממשלה בלי רע"מ. ויש בירכתי המפלגה מספיק כאלה שיכולים להשתכנע.

הם ינסו כמובן לדרוש ג'ובים נחשקים בתמורה למהלך הדרמטי, אבל גם אם לא יקבלו את מלוא תאוותם, עדיף להם להיות חלק מהקואליציה מאשר להתייבש בירכתי האופוזיציה במפלגה שהפנתה להם עורף. אם מהלך דרמטי כזה אכן יתרחש, יכולה לקום ממשלה שעשויה להחזיק בקלות קדנציה שלמה בלי הרבה מדי ריבים פנימיים. כשתומכי הטרור מחוץ לתמונה החיים נהיים קלים יותר.

וכך כמיטב המסורת, נתניהו לא משיג לעצמו רק ניצחונות אלא גם יוצר בעצמו את האויבים שלו, בונה אותם ומעצב את עולמם בעשר אצבעותיו. בליכוד אוהבים מאוד ללגלג על סער וליברמן שנהיו חלק מהשמאל, אבל שוכחים לרגע שמי שדחק אותם לשם כמעט בכוח היה ביבי עצמו.

היום אפשר לזהות ניצנים ראשונים של המשך התופעה, של הבאים בתור, של מי שנתניהו אולי יקרא להם בעתיד שמאלנים וחלשים. כן, אלו בהחלט עלולים להיות ביטן, כץ ואדלשטיין ואם זה נשמע הזוי בואו נזכור שגם לגבי ליברמן וסער זה היה נשמע פעם הזוי.

תוצאות הפריימריז השבוע הציבו את נתניהו שוב במילכוד מסוים כשהוא מגדיל את כוחו בתוך המפלגה באופן מעורר השתאות, כל נאמניו צ'ופרו והתקדמו, אבל מצד שני הוא ממשיך ליצור בעצמו את האויבים שעלולים לפגוע בו.

נתניהו נשאר נתניהו. כמו בזירה הארצית כך גם בתוך ביתו פנימה, הוא משרטט את המפה שלו, מציב בתוכה את החברים שלו ומסמן את האויבים שלו. הוא ממציא אותם וכמעט מחליט עבורם שהם בתפקיד האויבים. וזו תופעה מופלאה שעוד ילמדו עליה בבתי ספר לפוליטיקה.

3.
עולם הסיסמאות והכותרות:
קו מעניין מתוח בין ההקצנה בליכוד להקצנה במצב הביטחוני, זה הקו המתוח בין העולם הישן לחדש

מעבר לתרחישים הפוליטיים עצמם, הרציונל מאחורי השינוי שעובר על מפלגת הליכוד נעוץ בתהליכים חברתיים אותם ניתן לזהות בכל מקום, תהליכים חוצי מפלגות ומגזרים.

השבוע התקיים פריימריז גם במפלגת העבודה, אירוע שמטבע הדברים תפס הרבה פחות כותרות ותשומת לב מחגיגות הענק בפריימריז של הליכוד. אבל גם שם התקבלה רשימה צעירה, גם שם התברגו בצמרת מועמדים חדשים, טריים וכמעט בלתי מוכרים שהמכנה המשותף שבהם הוא שהם לא מייצגים מאומה ממפלגת העבודה הישנה, זו שהמשיכה את דרכה של מפא"י.

השמאל הישן שהיה פה פעם נעלם כבר מזמן, הוא לא קיים. מפלגת העבודה ההיסטורית כבר מתה ובמקומה קמה מפלגה צעירה שהאג'נדה שלה היא בעיקר הקצנה לכיוון האנטי דתי, מהסוג של מרצ הישנה, לאחר שמרצ עצמה הקצינה עוד יותר בואכה הרשימה המשותפת.

השבוע התברר שלא רק השמאל הישן נעלם אלא גם הימין הישן הולך ונמוג. בליכוד לא נשאר שום דבר ממורשת בגין כמו ששום דבר לא נשאר בעבודה ממורשת רבין. בישראל קם דור צעיר שמרכז חייו הוא הרשתות החברתיות, שם החיים מתנהלים בסיסמאות, בכותרות ובעיקר בעמדות קיצוניות.

אין שטחים אפורים, אין תהליכי חשיבה, הכל קצר, מיידי, כאן ועכשיו. ולכן הימין נהיה יותר ימין, השמאל המדיני פוליטי נעלם ובמקומו הגיעה בעיקר רוח אנטי דתית קיצונית המבקשת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה ולמדינה ככל העמים. הכל בקצרה, הכל בסיסמאות והכל בעמדות קיצוניות וחד משמעיות.

בליכוד זה בא לידי ביטוי בהערצה לנתניהו, זו האג'נדה היחידה המפעפעת בשטח ומשפיעה על זהות הנציגים המתברגים בצמרת, השיח שם דומה מאוד לזה של הקיצוניים יותר במחוזות בן גביר ונערי הגבעות. העם הולך ימינה יותר וזה משפיע על אופייה של המפלגה הימנית למרות שהיא עדיין משתמשת במושגים של ימין ממלכתי או ימין רך, מושגים שהולכים ונעלמים מן העולם.

והשבוע גם הסתבר שוב שהתופעה הזאת לא פוסחת על אויבינו מבית, על ערביי ישראל ועל ארגוני הטרור השורצים על הגבולות בדרום, בצפון וביו"ש. מבצע עלות השחר שהתחיל בפתאומיות והסתיים בפתאומיות, שוב הציף את התמונות המטרידות של ערבי ישראל והרש"פ מנופפים בנשק ונסחפים אחרי ההסתה ושוב הדליק את נורות האזהרה.

בשנים האחרונות חלה מגמת הקצנה גם ברחוב הערבי בהשפעת ארגוני הטרור וההסתה העולמית. זה התחיל כבר באינתיפאדת היחידים שהשתוללה כאן לפני מספר שנים וזה ממשיך ומחמיר כל הזמן. אפשר כבר להרגיש זאת בכל מפגש עם עובדים ערבים במכולת או באתר הבניה הקרוב, הם כבר לא מסתירים את תחושותיהם שהם אדוני הארץ וזה רק ענין של זמן עד שהם יצליחו להביא לסופה של המדינה היהודית. עזות הפנים, החוצפה והתעוזה מטרידים מאוד עוד לפני שזה מתפתח חלילה למעשי טרור ל"ע.

הערבים של היום הרבה יותר מוסתים וקיצוניים מהערבים של פעם, בדיוק באותה מידה שהימין הישראלי של היום קיצוני יותר ולאומני יותר מהימין של פעם. לפני 30 שנה כהנא היה תופעת שוליים והיום ממשיכיו הם מיינסטרים, ערביי ישראל של לפני 30 שנה עוד דיברו על שקט וחיים משותפים והיום כבר אין לזה זכר. בשומר החומות זה התפרץ והשבוע קיבלנו לכך תזכורת נוספת עם יידויי אבנים בכפרים ערביים בצפון שראו צורך להזדהות עם אחיהם שבעזה. ואלה כבר לא פלשתינים מיו"ש אלא מחזיקי תעודת זהות כחולה.

גם הצעירים הערבים של היום מדברים בסיסמאות, בכותרות, בעמדות פשטניות מאוד וקיצוניות מאוד כמו כל בני הנוער האחרים בעולם. אלא שכאן העמדות הללו הופכות להיות מסוכנות מאוד, כר פורה להסתה הישנה והעתיקה.

קו מאפיין דק ומעניין מתוח בין מבצע עלות השחר ובין הפריימריז בליכוד ובעבודה. זהו קו המתאר את המעבר בין הדורות, את השינוי בין העולם שהיה מוכר לנו לבין עולמם של הצעירים שהולך ומתפתח כאן, קו שמזהיר אותנו ומבקש מאיתנו להתאים את עצמנו ולשנות את הגישה, לעשות חשיבה מחודשת לפני שהמצב ייצא לחלוטין משליטה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

הפוסט יותר נתניהו, הרבה פחות נסיכים, ומי זוכר בכלל את בגין או ז'בוטינסקי / יוסף טיקוצ'ינסקי הופיע לראשונה ב-JDN.