למרות המחלוקות – אחדות: הכדורגל כראי של החברה הישראלית

1. ביום שאחרי אפשר לומר תחילה.
הצלחנו. ניצחנו. בצורה מעט אבסורדית, ישנו הצורך להדגיש זאת, כי אחרי המשחק, התקשורת שואלת בעיקר על אצילי וזהבי וברשתות החברתיות השיח ממשיך להיות לוחמני, הפעם בגלל בניון, אצילי וזהבי. נדמה שמרוב שהתרגלנו לכישלונות והפסדים, אימצנו אוטומטית את הצורך לבקר ולתקוף. חיבקנו את הציניות.
אז בואו נתחיל מאותה הנקודה ונפנים שניצחנו.

2. אותה ציניות אגב מתנדפת לה ככל שמתקרבים לאצטדיון.
ההמונים בכחול לבן בסמטאות של ת"א, ההתרגשות בקולם של האוהדים הצעירים, הרחש המתגבר סביב בלומפילד. קשה להישאר אדיש לזה. קשה להיות ציני בפני זה. המשחק עצמו הוא הדבר האמיתי שלמענו התכנס לו המון גדול וכל היריבויות, הפוזיציות, האג'נדות מאבדות במהרה את אחיזתן. אין להן מקום. למשך 90 דקות, מתאפשר לנו לשכוח כמעט מהכל.

3. זה לא היה משחק כדורגל גדול.
לזכותו של אלון חזן ייאמר שהוא לא מנסה לכפות על הכדורגלן הישראלי את מה שהוא אינו יכול לבצע ברמות הגבוהות ביותר. לא ראיתם קבוצה שמנסה לבסס עליונות ושליטה בכדור. לא ראיתם קבוצה שמחפשת להתחקות אחרי טרנדים חדשים ומתודות משוכללות. אפשר לומר שנבחרת ישראל של אלון חזן נבנתה עם פילוסופיה פשוטה ובסיסית: הכדור אצלנו? מנסים להגיע כמה שיותר מהר אל רחבת היריב. איבדנו את הכדור? כולם חוזרים כמה שיותר מהר אל עמדות המוצא. כדורגל דינמי, מהיר וחסר מניירות.

4. הגישה החזנית דורשת שחקנים כמו גבי קניקובסקי שהיה אמש המנוע של הנבחרת ביציאה קדימה.

הבישול, הדחיפה קדימה (מסירת מפתח נוספת), הריווח (6/8 כדורים ארוכים) והעובדה שגבי שיחק קרוב מאד לאלי דסה הנפלא, גרמו לנבחרת ישראל לדחוף ימינה וגבוה. לביא וקארצב היו המטאטא של שניהם מאחור.

משחק התקפות המעבר של חזן תורם לחלוצים כמו וייסמן ובאריבו. שניהם בשיאם כשהם משחקים ממש על קו הנבדל של היריבה. גבוהים, קרובים לשער ולא נאלצים לקחת חלק בבילדאפ. יש להם משימה אחת והיא למצוא חלל ריק ברחבה ומשם לכבוש שערים. שניהם עשו זאת אמש. חזן בחר בשני המנצחים.

5. שון גולדברג ומיגל ויטור כמעט ולא טעו אמש, אך כשטעו, עומרי גלזר היה שם בכדי להשאיר את הנבחרת במשחק. הסיפור של גולדברג וגלזר הוא די דומה. שנה וחצי אחורה, איש לא יכול היה לחזות שהשניים האלו יהיו חלק אינטגרלי בהצלחת הנבחרת ובהשלמת המשימה.

6. יותר מכל, הנבחרת הצעירה הזו, שהגיל הממוצע של ההרכב הראשון שלה אמש עמד על 26, הוכיחה בגרות.

למרות הדרמות שלפני. למרות שריקות הבוז הצורמות לעומר אצילי, השחקנים לא נראו לרגע כחבורה שהורידה את ראשה. ההפך הוא הנכון. לכבוש שער ניצחון אחרי שספגת שיוויון ממש לקראת הסיום מראה על עוצמות מנטליות אדירות ועל אמונה גדולה. וזו בעצם הבשורה שמביאה הנבחרת של אלון חזן – בגרות, חתירה לניצחון ואמונה.

7. אפרופו אצילי.
הבוז היה צורם. כואב לבטח מצידו. השורקים, ומצד שני, התומכים בו, גאים בעצמם. כל צד אוחז בדעה ובחר להילחם עליה ויהי מה. זה לא נעים. סיטואציה שכל אחד היה מוותר עליה, אך מזווית קצת מפוכחת, סיפור אצילי הוא מעין מראה לכל החברה הישראלית המדגיש את החופש שלנו לבחור.

להשמיע את הדעה שלנו, להילחם על הדעה שלנו, לקבל החלטות קשות שלא תמיד מתיישרות עם הדעה הפופולרית. סיפור שמבהיר שיש לתרבות הישראלית את היכולת לספוג דעות מנוגדות ואיכשהו, לא רק לצאת מהן בשלום אלא גם לצאת כמנצחים הגדולים מתוך מערבולת של אי הסכמות.

The post למרות המחלוקות – אחדות: הכדורגל כראי של החברה הישראלית appeared first on עכשיו 14.