להחיות את אלול – ולחיות עם הזמן: מדוע צריכים קבלה קטנה לשנה החדשה?
היום מציינים בעולם החסידות את יום הולדתו של הבעש"ט הקדוש - והיום בו התגלה, לצד יום הולדת בעל התניא • מה ההבדל בין קבלה טובה לבין החלטה להתעשר, למה אנחנו לא מצליחים לפעמים לשמור על הקבלה הטובה - ומה העצה לכך? הפוסט להחיות את אלול – ולחיות עם הזמן: מדוע צריכים קבלה קטנה לשנה החדשה? הופיע לראשונה ב-JDN.
חלקו הראשון של חודש אלול כבר חלף, והיום (רביעי) אנו מציינים את התאריך העברי י"ח לחודש אלול. קשה להתעורר במשך חודש שלם, במיוחד כאשר אין כמעט שום חידוש בחודש זה, למעט כמובן אמירת סליחות כמנהג בני עדות המזרח, או רק תוספת פרק תהילים ותקיעת שופר כמנהג בני אשכנז.
בסופו של יום, להיות מ'מארי דחושבנא', לעשות חשבון נפש אמיתי ולשוב בתשובה שלמה במשך חודש רצוף, כאשר אנחנו הולכים כרגיל לעבודה וסדר היום שלנו נמשך כרגיל – קשה עד בלתי אפשרי.
ביום זה, הנקרא אצל חסידים "ח"י אלול" – שכן הוא מחיה מחדש את חודש אלול ומעניק לו אור וחיות מיוחדת, ניתן להתעורר מחדש.
היום, אנו מציינים את יום הולדתו של מרן הבעל שם טוב הקדוש – שגם נולד לאביו ואימו ביום זכאי זה, אך גם 'נולד' עבורנו, שכן בתאריך זה, גם החל להתגלות אורו הגדול, שהחיה את נשמות עם ישראל מחדש.
שנים לאחר מכן, נולד ביום זה גם האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, שהגדיר את עצמו כנכדו הרוחני של הבעש"ט הקדוש, שכן הוא היה תלמיד תלמידו וממשיך דרכו, המגיד הגדול ממעזריטש.
הבעל שם טוב ייסד את תנועת החסידות וחידש את תורת החסידות, אך לא חידוש כפשוטו, כפי שאנו קוראים היום לאדם הממציא סברה חדשה, כי הוא אמר חידוש בגמרא, בהלכה וכו'. אדרבה, המעיין יראה שכל דברי תורתו של הבעש"ט כתובים כבר בספרי קדמונים, בעיקר בגמרא, במדרשים וכו'.
גם כל מנהגי החסידים, יסודם בהררי קודש, ולא מדובר ב'חידוש' יש מאין.
הבעל שם טוב הקדוש חידש – בהתחדשות, את הדברים שנאמרו על ידי הראשונים כמלאכים, אך במהלך הדורות, בחשכת הגלות, מאמרים נשגבים אלו, עליהם ביסס את דרך החסידות, דרך העולה בית א-ל, נשכחו מעט מן העין והיה צורך להאיר אותם מחדש.
וזה גם העבודה שלנו. לא רק בחודש אלול. להחיות את היום שלנו. להחיות את התורה והתפילה שלנו. אם נחיה את זה בצורה מוחשית – נצליח הרבה יותר.
אומר בעל התניא בשם הבעל שם טוב הקדוש: 12 הימים האחרונים של חודש אלול, המתחילים מיום ח"י אלול, מסוגלים לתקן את כל השנה – יום לחודש, יום לחודש. בכל יום להרהר ולחשב חשבונו של עולם, עולם קטן הוא האדם, את אשר חלף עליו בחודש אחד. היום הראשון נגד תשרי, השני נגד חודש חשוון, וכך הלאה.
****
אחד היסודות, המוזכרים פעמים רבות בספרי קבלה, ומשם בספרי חסידות, הוא הצורך לעשות 'כלי' ל'אורות'. במילים פשוטות: אדם הזוכה להארה מלמעלה, עליו לקבל את ההארה על ידי תוספת בתורה ובמצוות, אחרת – לא יהיה לזה קיום.
אומר הבעל שם טוב הקדוש, כתוב במסכת אבות, כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". האם מישהו שומע את הבת קול? הרי אם יבוא אדם ויספר כי שמע כרוז משמיים, ידונו אותו כנביא שקר!
בדורנו, אדם כזה ככל הנראה יישלח במהירות לפסיכיאטר הקרוב….
אם כן, מדוע יוצאת בת קול? האם הקב"ה חס ושלום מוציא קול ללא כל תועלת וללא שום עניין?
באריכות מסביר הבעש"ט הקדוש על בסיס הסיפור בגמרא על אדם שנהרג כי הראה בידו סימן כלפי המלך (ולא ניכנס כעת להסבר המלא), כי כל אדם זוכה לשמוע פעמים רבות במהלך ימי חייו את ה'בת קול', אך לא תמיד הוא מודע לכך.
הולך אדם ברחוב, עומד אדם בתפילה, ובכל מצב שהוא – ולפתע הוא חש בהתעוררות תשובה. הוא מרגיש צביטה קטנה בלב על העבירות שעשה, תשוקה קלה של הנשמה האלוקית לחזור לבוראה ולהתקרב מחדש. זהו הבת קול היוצאת מהר חורב, ש'אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי', ובהקשר שלנו, למרות שאנחנו לא שומעים – הנשמה שלנו שומעת.
אבל מה קורה רגע אחרי שמיעת הבת קול, כיצד ייתכן שאנחנו חוזרים להיות שוב אותם בני אדם שהיינו רגע קודם לכן? האם לא מדובר שוב בהכרזה מיותרת, שלא משפיעה כלום?
כאן, הבעיה אצלנו. אנחנו לא עשינו כלי כדי לקבל את ההארה ולתת לה לשנות אותנו, בצורה אמיתית מבפנים.
כעת, אנחנו בחודש אלול, חודש שבו יש סבירות גבוהה יותר שנזכה להארה פתאומית של התעוררות תשובה בשל עבודתנו. זה הזמן להחיות מחדש את ה'אלול', את ההתלהבות הראשונית שפגה, כפי ההגדרה המדוייקת של הבעש"ט, שהוכחה מעשית שנים לאחר מיכן, כי תענוג תמידי אינו תענוג – אדם לא יכול להישאר במצב של התפעלות לאורך זמן. הוא כן יכול להחיות מחדש את ה'אלול', למרות העובדה שהוא נחלש מעט בעבודתו כפי שהיה בתחילת החודש.
***
על העניין של עשיית כלי לקבלת הארה עליונה, אומר הבעל שם טוב הקדוש, ומקובל כי הוא אמר אמרה זו ביום זה – י"ח לחודש אלול, על הפסוק הראשון של פרשת השבוע, פרשת כי תבוא.
והיה כי תבוא אל הארץ, כאשר יהודי מגיע לדרגה של ארץ – מלשון רצון ומרוצה. אשר ה' אלוקיך נותן לך – זוהי דרגה נעלית שרק ניתנת במתנה מלמעלה. נחלה וירשתה – מקבלים זאת מהקב"ה בתורת מתנה. וישבת בה – עליך להתיישב, ביישוב הדעת, כדי שההארה שקיבלת תישאר אצלך.
***
כל יהודי מקבל על עצמו קבלה טובה לכבוד חודש אלול, במטרה להתחדש ולהתקדם קדימה בפרוש עלינו השנה החדשה את כנפיה. עם זאת, לא כולם שורדים עם קיום ההחלטה הטובה שקיבלו על עצמם, לעיתים גם לא עד אחרי שמחת תורה…
אומרים לנו תמיד כי הסיבה לכך היא שאנחנו מקבלים על עצמנו קבלות משמעותיות מידי. אדם לא יכול לקום בוקר אחד, אחרי שהתנהג בצורה שאינה ראויה, ולהפוך לצדיק גמור.
היו מקרים כאלה בהיסטוריה, אך אלו אירועים נדירים – ולא כל אדם יכול להגיע לדרגה זו. הוא יכול לנקות את עוונותיו ברגע אחד של תשובה, אך להתחיל להתנהג כראוי, לא כל אדם מסוגל להגיע לזה ברגע אחד.
לכן, אומרים לנו לקבל על עצמנו קבלה קטנה יותר, כדי שנוכל לקיים אותה ולהתקדם צעד אחר צעד במסילה העולה בית אלוקים, להיטהר ולהתקדש.
וכן הבן שואל: מה ההבדל בין קבלה טובה ברוחניות מקבלה טובה, ב'זה לעומת זה', בגשמיות – שם הגישה המקובלת כיום בקרב מנטורים שונים, לכאלו המבקשים להגדיל את הכנסותיהם, כי עליהם לשאוף למספר גבוה יותר, שנשמע להם דמיוני ולא בר השגה. מדוע ברוחניות, אנו לא יכולים לנהוג כן?
העניין, פנימי יותר.
הגמרא במסכת ברכות מביאה ברייתא עם מחלוקת של רשב"י ורבי ישמעאל, האם אדם צריך לעבוד בשדה, או כדברי רבי שמעון בר יוחאי, "תורה מה תהא עליה", ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים. אומר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".
מדוע לא עלתה ביד אלו שעשו כמו רשב"י? הוא הרי מביא פסוקים מהתורה להוכיח את צדקת דרכו!
אומר הבעל שם טוב הקדוש: מדוע לא עלתה בידם? כי הם לא ניסו לעשות כפי המדרגה שלהם, שהם עצמם עמדו בה. הם ניסו לעשות כרשב"י – לחקות את הצדיק במעשיו כפי שראו, ולכן לא הצליחו.
עוד פירש הבעל שם טוב את הפסוק "אתה הוא ה' אלוקינו", ואמר כך. כאשר אדם מדמה את עצמו כי הוא בדרגת 'אתה', הוא נוכח אל מול ה' – האמת היא כי הוא במדרגת 'הוא', לשון שמציינים על מי שנמצא מרחוק.
כאשר אדם יודע שהוא בדרגת 'הוא', הוא רחוק מהקב"ה, אזי ה' אלוקינו. שם הוי"ה, הוא האלוקים שלו, הוא נמצא נוכח ה'.
בכך אומר לנו הבעל שם טוב הקדוש, כי אל לו לאדם לקפוץ למקום גבוה שהוא לא שייך אליו. תתקדם בקצב הנכון, תעשה את הכלי הראוי לך לקבלת ההארה, וכך תזכה להגיע למצב של 'עלתה בידן', תצליח להתקרב באמת, לאט אבל בטוח.
***
לפעמים, יכול אדם לחשוב לעצמו: "ומה אם אקבל על עצמי קבלה קטנה, מה זה כבר יעזור לי?", ולזלזל בערך החשיבות של כל צעד קטן בדרך הנכונה.
את הסיפור הבא סיפר הרב שניאור אשכנזי במסגרת שיעורו השבועי הפופולארי על פרשת השבוע.
שנה שעברה בימים הנוראים קיבל על עצמו אברך מביתר עילית כקבלה טובה להתחזק ולהקפיד על נטילת ידיים לפני התפילה. היכון לקראת אלוקיך ישראל, לעצור לרגע להתנקות, ולהיכנס ברצינות לתפילה.
עד לימי בין הזמנים שרק לפני שבועות ספורים הגיעו לסיומם, הוא לא נתקל בכל קושי בקיום הקבלה הטובה, והוא אכן הצליח לשמור על כך.
עד שהסיע את אשתו לאירוע כל שהוא בעיר תל אביב, והוא נותר לבדו. האברך ניצל את ההזדמנות להנות קצת מיופי הבריאה בחיק הטבע, בפארק הירקון. תוך כדי צעידה על גדות הנחל, הוא שומע קריאה: 'מנחה! מנחה!'.
בימים אלו של בין הזמנים, מנייני תפילות על גדות הירקון בהתארגנויות של קבוצות חרדיות ודתיות המגיעות לנפוש בסביבה, אינו מראה חריג. אך מיודענו נתקל בבעיה. היכן יטול ידיים לקראת התפילה?
הוא החליט שלא להתפשר, והחל לתור אחר מים. בסופו של דבר, נטל כוס חד פעמית, ניגש אל הנחל הזורם לאיטו, והתכופף כדי למלאות את הכוס במים כדי ליטול את ידיו.
באותו רגע, נעצרה נשמתו.
הוא חש בתזוזה קלה במים. הוא נרתע תחילה לאחוריו בבהלה, אך עד מהרה הבין: מדובר בתזוזה של ילד קטן, שנפל לתוך המים בלי שבני משפחתו שהיו בסמוך הבחינו כי הוא נעלם רק לפני רגע קט. אותו אברך, המתנדב בארגוני ההצלה, ידע את אשר עליו לעשות – וזכה להציל נפש מישראל.
נכון, לא כל קבלה טובה שנקבל על עצמנו תביא אותנו בסופו של דבר להפוך לגיבורים גדולים שהצילו פעוט ממוות בטוח, אך כאשר אנחנו מקבלים על עצמנו משהו חיובי ומקפידים על כך – אין לנו מושג מה המשמעות של המעשה הקטן הזה. לא בעולם הזה, וודאי שלא בעולם הבא.
***
בשורות הבאות אחרוג ממסגרת הטור, לנימה מעט אישית. אני יוצא מתוך נקודת הנחה שמרבית הקוראים שלנו מצליחים לשמור את הקבלה הטובה שקיבלו על עצמם למשך כל השנה, ושנה לאחר מיכן הם מוסיפים בקודש. אם אתם מאלה, השורות הבאות יהיו פחות רלוונטיות עבורכם.
אך אם אתם כמוני, מאלו שלא הצליחו גם כאשר קיבלו על עצמם קבלות קלות יחסית לשרוד איתם ולשמור עליהם, אולי, בעז"ה, אצליח לסייע ליהודי אחד – ויהיה זה שכרי. אומר הבעל שם טוב הקדוש: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות". ומי יודע, אולי זה ההזדמנות שלי.
היו שנים שמלכתחילה לא קיבלתי על עצמי שום קבלה במהלך חודש אלול. טוב שלא תידור משתידור ולא תשלם אומר לנו שלמה המלך בקהלת, ואם אני בין כה לא מצליח לשמור, אפילו לא קבלה של שיפור במעשה פעוט – אולי אני לא שייך לזה.
לפני מספר שנים, בפרק זמן קצר, שמעתי מיהודים אחרים, בהזדמנויות שונות, על אותו נושא. הבנתי מה היה חסר לי כדי להצליח במשימה של שמירה על הקבלה טובה. תחושה של חובה. דד-ליין, שלא יאפשר לחמוק.
העניין מובא בגמרא ונפסק להלכה, ולמרות זאת לא כולם מקפידים על כך. חייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, ולקרוא בכל שבוע את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום. אסור לאכול את סעודת יום השבת לפני סיום הקריאה. הלכה פסוקה.
סיפר לי יהודי שהיה מבאי ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, כי פעמים רבות היה מעורר יהודים תלמידי חכמים, אברכי כוללים, רבנים ודיינים בנושא זה. הרב אלישיב, כך סיפרו לי, התבטא כי הוא לא מבין כיצד יהודים המקפידים על קלה כבחמורה, מתעלמים לחלוטין מהלכה מפורשת, ועוד עם לשון של חובה.
במקביל, יהודי אחר הפנה את תשומת ליבי להתוועדות חסידית, בדרכו המיוחדת של הגה"ח עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), תוך שהוא מפטיר לכיווני: "הוא מדבר על יהודים בעלי בתים. נראה לי שתהנה".
הרב שטיינזלץ מדבר שם בארוכה על הנושא שמובא פעמים רבות בחסידות, על הצורך 'לחיות את הזמן'. לחיות עם פרשת השבוע. אם בכל העולם אנשים זרים שנפגשים משוחחים על מזג האוויר, כי זה הדבר היחיד המשותף להם, יהודים זרים שנפגשים צריכים לדעת לשוחח בפרשת השבוע, הדבר הוודאי שמשותף להם.
באותו רגע החלטתי, ומאז עד היום ב"ה אני עדיין מקפיד להשלים כל שבוע ללמוד שניים מקרא ואחד תרגום, ומשם זה התפתח בשנים לאחר מיכן – ללמוד עם פירוש רש"י מידי שבוע, לעיין בשורה של ספרי חסידות על הפרשה, וכך הלאה, מוסיף והולך בעז"ה.
זה לא היה קל. בתקופה הראשונית, לפעמים הדבר כמעט וגרם לחיכוכים בבית בשל הצורך של אשתי וילדיי להמתין עם סעודת השבת עד שאשלים את הפרשה, אך מהר מאוד הבנתי כי 'החכם עיניו בראשו', ועלי לתכנן מראש את הלימוד במהלך כל ימות השבוע, וכך ב"ה נחלתי הצלחה.
כך, אולי נזכה על ידי ש'נחיה עם הזמן' ועם פרשת השבוע, להחיות מחדש את חודש אלול ולהחיות באופן כללי את כל עבודתנו ותורתנו, ולהיכתב בספר החיים – למענך אלוקים חיים.
כתיבה וחתימה טובה.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
הפוסט להחיות את אלול – ולחיות עם הזמן: מדוע צריכים קבלה קטנה לשנה החדשה? הופיע לראשונה ב-JDN.
