ביבי בא, גנץ מצהיר, לפיד חושש ובן גביר מרעיש / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
כלוב של זהב:
מבעד לזכוכית המשוריינת, מנסה נתניהו לפרוץ את תקרת הזכוכית שנותרה קשיחה כבר ארבעה סבבים

עם הרבה סומק בלחיים והרבה התלהבות, נפתח השבוע הפקק שסגר על מלאי האדרנלין ששמור בליכוד בכספת מיוחדת, רק לזמנים כאלה של ערב בחירות, אותו אדרנלין של התלהבות וסערת רגשות אשר קיימת אך ורק בכנסי הליכוד ואשר התפרצה השבוע שוב במלוא הקיטור.

כמידי בחירות חוזר נתניהו למה שהוא יודע לעשות הכי טוב. בכל סבב בחירות הוא נהג לנצל את השבועות שלפני ההליכה לקלפי כדי לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, למלא אולמות ולשאת שם נאומים מלאי פאתוס, להלהיב את ההמונים ולסחוף מחיאות כפיים נרגשות. נתניהו ידע תמיד למלא את החלל באוויר חם של התלהבות, ובכל כנס כזה היה נראה שהנה, הליכוד נמצאת סנטימטר מהשלטון, רק עוד צעד אחד, רק עוד מאמץ אחד, רק עוד כמה קולות שייצאו מהבית וילכו להצביע מחל, ויש לנו שלטון, זהו.

ככה היה כבר בסבב הראשון וכך גם ברביעי. בדיוק אותו דבר. המחזה חזר על עצמו בריטואל קבוע של אולמות המלאים אך ורק בתומכי ליכוד, מבלי שחס וחלילה יהיה בקהל שום אדם שעלול חלילה לשאול איזו שאלה קשה או להעלות איזו תהייה באשר להערצה למנהיג, הקהל היה קהל ביתי אוהד וכך התמונות והסרטונים שפורסמו מהכנסים הללו שידרו את המסר הנכון, של אווירת תמיכה גורפת מקיר לקיר, של התלהבות מהבשורה.

בכל סבב בחירות ידע נתניהו לייצר את האוויר החם הזה וכל אחד שנכח בכנסים הללו היה משוכנע שהנה הפעם מגיע השינוי, הפעם רואים תמיכה גדולה יותר בנתניהו ולכן אין ספק שהפעם הוא מנצח, שהפעם יש לו ממשלה, שהפעם הליכוד חוזר לשלטון. הנה מה השאלה בכלל, הרי נתניהו ניצב פה ואומר את כל הדברים הנכונים, הוא מציג את כל הביקורת הצודקת נגד לפיד/גנץ/בנט/הרצוג/לבני/גבאי או מי שלא יהיה, ומוכיח שרק הליכוד יכול. אז מה כבר יכול להשתבש…?

אדם שנמצא בתוך הכנסים הללו ונסחף באווירה הבוערת, לא עוצר אפילו לרגע כדי להזכיר לעצמו שהדבר הזה חוזר על עצמו מידי ערב כבר חמשה סבבי בחירות ברצף ובאף אחד מהם הליכוד לא הצליח להקים ממשלה. העובדות הללו פחות רלוונטיות, העיקר האווירה.

והנה השבוע זה קורה שוב. רק הפעם עם שינוי טכני קטן: במקום אולמות סגורים החליט נתניהו לשכור אוטובוס שקוף עם זכוכית משוריינת בעלויות מטורפות, בהתאם לדרישות האבטחה. באמצעות הכלוב השקוף הזה שזכה אף לשם היצירתי ה"ביביבא", הוא מתכוון לעבור מעיר לעיר ומכרך לכרך על פני כל ערי השדה, ולהלהיב את ההמונים דרך הרמקולים רבי העוצמה שעל גג כלי הרכב הממותג.

את הסיבוב הראשון הוא כבר עשה השבוע בכמה משכונות תל אביב, אבל רק דרום תל אביב כמובן ולא באזורים אחרים שעלולים לגרור קהל מביך. נתניהו עמד בתוך הזכוכית המשוריינת והשמיע מסרים שנשמעו מוכרים להפליא, יתכן שכבר שמענו אותם פעם, או אולי חמש פעמים. נתניהו אמר כי כל מה שדרוש כעת זה שמצביעי ליכוד שבפעם הקודמת נשארו בבית, הפעם ייצאו להצביע. רק ככה תישבר המשוואה.

לאוטובוס הועלה פעיל ליכוד שסיפר בהתלהבות שהפעם הוא עומד לצאת להצביע והוא מתכוון לשכנע לפחות עוד חבר אחד שיעשה כמוהו. בהמשך עלה נתניהו לביתה של משפחה תל אביבית רנדומלית שלמרבה הפלא התגלתה כתומכת ליכוד, אם המשפחה היתה אפילו מאוד מופתעת כשנתניהו נקש על דלתם ואפילו התנצלה שלא הספיקה לשטוף את הרצפות קודם, לו רק ידעה.

המחזות הללו כבר לא מביכים כי פשוט התרגלנו אליהם, זה בדיוק מה שהיה בכל הסבבים הקודמים, ככה בדיוק נראה הקמפיין של נתניהו והוא חוזר עליו שוב ושוב. הוא משתמש ברטוריקה ה'מופלאה' שלו כדי לנטוע תקווה, לייצר אופטימיות ולסחוף את ההמון בהתלהבות, והאמת יש סיבה להעריך אדם בגילו שמצליח להסתער על השטח בכזה תאבון ובכזו התלהבות שלא נפגמת בכי הוא זה למרות שהיא התנפצה על סלעי המציאות כבר ארבע פעמים.

התקווה המרכזית ולמעשה היחידה שיש לנתניהו בפעם הזאת בשונה מפעמים קודמות, היא שבאמת יהיו מצביעים שהפעם ייצאו מהבית וישנו לראשונה את התיקו הפוליטי. תקווה אחרת אין, כי אין שום סיכוי לתזוזות בין הגושים. מפת ההצבעה קשיחה. נתניהו בונה על זה שאחרי שנה של ממשלת בנט ולפיד, המצביעים הפוטנציאליים יהיו פחות אדישים וייצאו מהבית, כשהתקווה הנוספת היא שמספרם יהיה גדול יותר ממספר המאוכזבים שיש בליכוד מתוצאות הפריימריז האחרונות ושהמספר הזה גם יהיה גדול דיו כדי להביא את המנדט או שני המנדטים החסרים ל-61.

נתניהו גם בונה על זה שהסקרים שצופים לו בין 59 ל-60 יהפכו בקלפי להיות 61 ויותר. אלא שיש להזכיר כי גם בבחירות הקודמות כשגוש הימין צלע על ממוצע של פחות מחמישים וחמש, זה היה בלי מפלגת ימינה שלא נספרה עם גוש הימין. כעת, לפי מה שאוהבים לטעון בליכוד, אחרי קריסת ימינה המצביעים האלה חזרו הביתה וזה למעשה מה שהקפיץ בחזרה את מספרי המנדטים של הליכוד והציונות הדתית בסקרים. כלומר: כשהסקרים צופים היום 59 או 60 לגוש הימין זה כבר בנוי מהכח המקסימלי שגוש הימין יכול לספח לתוכו, ומכאן אפשר לצפות רק לחיזוק מבפנים, כלומר לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בתוך הגוש.

משום כך, לנתניהו באמת אין הרבה מה לעשות בקמפיין מלבד גיבוש השורות בתוך המפלגה עצמה, לכן הוא חוזר שוב על אותם מסרים של הפעם הקודמת ונוטע שוב את אותה התלהבות שהוא מנסה לנטוע כבר חמשה סבבים. גם הוא מבין שזה לא בהכרח יעיל אבל ברירה אחרת אין לו, זה הסיכוי היחיד שאולי יש ובדגש על האולי. אם כבר ארבע פעמים לא היה רוב לגוש הימין, לפחות ננסה שוב, בתקווה שהפעם הפעולות הזהות יובילו איכשהו לתוצאה שונה.

2.
מי בראש:
גנץ לא מאמין לעצמו כשהוא מדבר על ראשות ממשלה, אבל זה מספיק כדי ללכת על הראש של לפיד

כבר ביום הראשון בו הצטרף גנץ לפוליטיקה כמעט בעל כורחו, הוא סומן כמועמד לראשות הממשלה. העסקונה שמשכה אותו מאזורי הנוחות שלו וגררה אותו לפוליטיקה, עשתה זאת מתוך מטרה אחת ויחידה: לשבור את התיקו הפוליטי ולהביא מועמד שנראה ראוי ומתאים אותו יוכל גוש השמאל להציב מול נתניהו.

האיש שלא כיהן עד אז אפילו יום אחד בכנסת ולא ידע מה ההבדל בין הצעת חוק להצעה לסדר, או היכן ממוקם המזנון החלבי בבנין הכנסת, הוזנק ישירות למועמדות לכס ראש הממשלה והוצב כאלטרנטיבה המרכזית לגוש השמאל. ומה שקרה מאז – השאר היסטוריה.

מי שהסכים למהלך ההוא ואף תמך בו בהתלהבות למרות המחיר האישי ששילם הוא יאיר לפיד, שראה את עצמו כמנהיג גוש השמאל ואפילו נתניהו סייע לו בכך כשמיקד לעברו את האש כזכור. לפיד הבין שהוא צריך לזוז מעט הצידה כדי לאפשר לכוכב החדש לעשות את העבודה השחורה ואחר כך הוא כבר יגזור את הקופון. בדיעבד התברר שזה השתלם לו, בזכות אותו מהלך הגיע היום לפיד לאן שהגיע, ואין הכוונה לתפקיד הזמני בלשכת ראש הממשלה, תפקיד חסר משמעות אלקטורלית שהושג באמצעות קומבינה בלבד, אלא להישג של המועמד היחיד והמוביל שיכול לייצג כיום את גוש המרכז שמאל.

לפיד הגיע למקום בו הוא עומד בראש המפלגה הגדולה בגוש ולכן יכול להתיימר להוביל את הגוש כולו כשכל השאר מצטרפים אליו. זה המעמד ממנו הוא נהנה בימים אלה או ליתר דיוק עד ליום שלישי בערב, אז החלו להישמע לפתע זמירות חדשות מכיוון המחנה הממלכתי, שהוא בעצם המוטציה החדשה של "כחול לבן – התקווה החדשה", שהיא בעצם מוטציה של כחול לבן והתקווה החדשה, שהיא בעצם מוטציה של חוסן לישראל, שהיא בעצם מוטציה של כל מפלגות השמאל שלא מצאו את עצמן עד היום.

גנץ עמד השבוע על הבמה והכריז מרצונו החופשי ומתוך בחירה מודעת, כי הוא זה שמתכוון להקים את הממשלה הבאה והמטרה שלו הפעם היא לא לעמוד בראש מפלגה גדולה אלא בראשות המדינה. עד כמה האמירה הזאת מנותקת מהמציאות? לא צריך להסביר אפילו.

המחנה הממלכתי מגרד היום בסקרים את הרף הנמוך של המספרים הדו ספרתיים וגוש השמאל כולו יחד מגיע למחוזות ה-61 רק אם הרשימה המשותפת תהיה חלק מהממשלה, מה שלא יעבור ולא יקרה מבחינת סער ואלקין. כשנתניהו מכריז על רצונו להגיע ל-61 הוא מדבר עדיין איכשהו בהיגיון. אבל כשגנץ אומר אני אהיה ראש ממשלה זה כבר מעורר חמלה.

אולם הבעיה הגדולה יותר מבחינת הוגש היא לא היומרות של גנץ אלא המסר הבעייתי כלפי לפיד. לפיד מייחל לכך שמפלגות המרכז שמאל תתייצבנה מאחוריו כמו שמפלגות הימין מתייצבות מאחורי הליכוד, שראשי המפלגות הללו יגידו לבוחריהם שכדאי להם לתמוך ולהצביע כי ככה יבנו גוש חזק מול נתניהו, גוש שיעמוד בראשות לפיד כמובן. אבל גנץ לא מפרגן לו אפילו את זה.

גנץ מדבר על ראשות ממשלה והוא עושה זאת מעל הראש של לפיד, שניצב מנגד ומורט את שערות ראשו על כך שאין אחידות בגוש וגם היום אחרי כל המחירים ששילם, הוא עדיין לא מצליח לשמור על מעמדו קצר המועד כמועמד המרכזי והלגיטימי שיכול לעמוד מול נתניהו, כשכל זה קורה למרות שהוא יושב ברגעים אלה בעמדת מפתח בלשכת ראש הממשלה.

במצב כזה לפיד צריך להתנהל בזהירות וללכת בין הטיפות. הוא לא יכול לתקוף את גנץ ולפתוח מולו חזית רשמית, הם יצטרכו זה את זה ביום שאחרי סגירת הקלפיות. מנגד הוא גם לא יכול לאפשר לו לנפנף יותר מידי במילה 'אחריו' ולנסות לסחוף מצביעים שיבואו בחלקם לפחות ממחוזות מפלגת יש עתיד ועל חשבונה.

ואולי בדיוק כאן נעוץ הכישלון. לפיד פירגן לגנץ ונתן לו את הבכורה במשך תקופה ארוכה מתוך תקווה שכך יצליח להביא למצב בו גם גוש השמאל יידע להתייצב מאחורי מנהיג אחד, ולאחר מכן הוא יהיה אותו מנהיג שיוביל אחרי גנץ. בפועל הגוש חזר להרגלים הישנים והוותיקים עם חוסר היכולת להתאחד מאחורי מנהיג אחד מוסכם. לפיד לא הצליח לשנות את הד.נ.א. של הגוש הזה ומשכך גם לא הצליח לפרוץ דרך שתשנה את המשוואה ותחזיר אותו לשלטון.

3.
הבריח התיכון:
הקו המשווה בין מאמצי איחוד מרצ והעבודה לבין ביקורו של בן גביר בבליך

הרבה רעש מיותר עשה השבוע ביקור אחד לכאורה חסר משמעות, של הכוכב החדש בגוש הימין איתמר בן גביר, במותג התל אביבי 'תיכון בליך'. העליה לרגל של פוליטיקאים לתיכון הזה הפכה למסורת משום שפעם, לפני די הרבה שנים היו נערכים שם מדגמים שצפו די במדויק את תוצאות הבחירות. במערכות האחרונות זה כבר פחות עבד, אבל תיכון בליך נותר עדיין במעמדו כמותג בחירות נחשב.

בן גביר הגיע לשם השבוע כדי לקבל את מנת הפרובוקציה הדרושה לו, עם הפגנת ענק שנערכה נגדו בכניסה מול הפגנה אחרת של תלמידים מהתיכון שדווקא הביעו תמיכה בו ואף השמיעו קריאות ימניות קיצוניות ממחוזות לה-פמיליה ולהבה. כך ביקש בן גביר להוכיח בתקשורת שגם במעוז התל אביבי כבר יש ניצני תזוזות ימינה ועל הדרך להשמיע אמירות מתונות יותר ולהוכיח שהוא כבר נעשה יותר ממלכתי ומתון.

הביקור הזה שכל מהותו היא רעש וצלצולים לא היה אמור לדרוש תשומת לב מיוחדת אם הוא לא היה מגיע על רקע אירוע אחר לגמרי, של דיונים בתוך גוש השמאל על איחוד אפשרי בין העבודה למרצ. לפיד מנסה בכל מאודו להביא לחיבור כזה כדי למנוע ממרצ לרדת אל מתחת אחוז החסימה בעוד מרב מיכאלי מביעה התנגדות נחרצת למהלך.

חיבור כזה יכול אמנם להציל את מרצ, ומצד שני הוא עלול להבריח מצביעים ליש עתיד או לגנץ. אבל לא זה מה שמטריד את הצדדים שם. השיח הנשמע שם בין מתנגדי האיחוד לתומכיו, הוא האם איחוד כזה יהיה טוב לביבי או לא. כן, שמעתם נכון. כל אחד מהצדדים טוען שהמהלך של הצד השני יחליש את גוש השמאל כולו ויעזור לביבי להקים ממשלה. למה? לא ברור. הרי הקולות האלה לא ילכו פתאום לליכוד ולא יעברו לגוש הימין, מקסימום הם יילכו לאיבוד ואם לנתניהו לא יהיה 61 זה לא יעזור לו שגם בשמאל נשרפו קולות.

אבל הקמפיין של נתניהו הוא הפיל הגדול שניצב בחדרי הדיונים של כל מפלגות השמאל. הם מדברים על האופן בו יוכלו למקסם קולות אבל לא כדי להגיע לשלטון אלא כדי שביבי לא. ואם נחשוב על זה רגע לעומק, זה הרי בדיוק המקור להיסטריה שלהם מביקורו של בן גביר במעוז התל אביבי שלהם. אם גם שם יש ניצני ימניות ואם גם שם אין מספיק התנגדות לאיש השנוי במחלוקת, למרות מסיכת הממלכתיות שהוא עטה על עצמו, הרי שזה נוגע להם בדיוק בנקודה הרגישה של הפחד מהתחזקות גוש הימין. זו אותה היסטריה שמנחה אותם כשהם מדברים על איחוד מפלגות וכשהם רואים את ביקור בן גביר.

וכך חזרנו שוב לאותו מצב בו שני הגושים מבינים שאין להם ממשלה או לכל הפחות אין ודאות לממשלה, וכל צד שואף כעת להגיע קודם כל למצב בו הצד השני לא מצליח להקים ממשלה. לנתניהו אין ודאות להגיע ל-61, ללפיד גם לא, לגנץ בוודאי שלא, ושאר חבריהם לשמאל עסוקים באיך למנוע מביבי את השלטון. שוב חזרנו למצב בו חוסר ההכרעה הופך להיות אידיאל מבחינת שני הצדדים.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

הפוסט ביבי בא, גנץ מצהיר, לפיד חושש ובן גביר מרעיש / יוסף טיקוצ'ינסקי הופיע לראשונה ב-JDN.