סגולה בדוקה לראש השנה: לנצח את עמלק – ולזכות ביום דין
המשל של בעל התניא להרה"ק מקוריץ שהקפיד על דפי חסידות שהתגלגלו על הרצפה • איך יכול להיות, כי אדם המתייגע בעבודת ה' - בכל זאת הוא לא ירא אלוקים? • מדוע צריכים להיות בשמחה, במקביל להתמרמרות, כאשר עושים תשובה? הפוסט סגולה בדוקה לראש השנה: לנצח את עמלק – ולזכות ביום דין הופיע לראשונה ב-JDN.
בעולם החסידות, ציינו במהלך השבוע החולף את יום ההילולא של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א, תלמידו של מרן אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש, אשר לאחר הסתלקותו לא נסע כמו מרבית התלמידים אל ממלא מקומו, המגיד ממעזריטש זיע"א, אלא ניהל חצר משלו בדרך מעט שונה, כפי שקיבל מרבו.
המגיד ממעזריטש, היה ידוע כאדם חולני שאינו בקו הבריאות, ופעם אחת נחלש מאוד. הגיע הרה"ק מקוריץ לבקר אותו.
כאשר הסתובב בחצר, הבחין בדפים המתגוללים על הרצפה. כאשר הרים אותם, ראה כי מדובר בפתקים עליהם נכתבו דברי תורתו של המגיד, דברי אלוקים חיים בעומק תורת החסידות.
הקפיד הרה"ק מקוריץ על כך, וראה בכך הוכחה לצדקת דרכו נגד הפצת ענייניה העמוקים של תורת החסידות להמון העם, שלא יודעים אפילו לשמור על קדושת הדפים. האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע הבחין בכך, ניגש אליו וסיפר לו משל.
בנו של המלך הגדול חלה במחלה קשה ומרה, שלא מצאו לה תרופה. רופאי החצר לא ידעו מה עליהם לעשות, אך המלך לא התייאש ממצבו הרפואי של בנו והורה להזעיק את טובי הרופאים במדינה. כאשר גם אלה נכשלו, החל לחפש רופאים מכל קצוות תבל, שיבואו ויעלו מזור למכאובי בנו יחידו אשר אהב.
הרופאים הרבים נותרו חסרי אונים. מעולם לא נתקלו במחלה כה נדירה וחשוכת מרפה, וכולם נאלצו להשיב את פני המלך, האב הדואג, ריקם. "אין לנו איך לעזור לך, אין תרופה למחלתו של בנך", אמרו לו כל הרופאים.
בסופו של דבר, הגיע למקום רופא קשיש, והוא מצא את הפתרון. "ישנו אבן חן, אבן יקרה ונדירה שאין כמותה בכל העולם. אם תצליחו לשים את ידכם על האבן הנדירה, תשחקו אותה לעפר, תערבבו אותה במים ותתנו לחולה לשתות – מיד יתרפא ויקום ממיטת חוליו".
מיד יצאו השליחים מבוהלים לחפש את האבן היקרה, ולשלם תמורתה ממיטב כספו של המלך האגדי.
כמו בכל סיפורי האוצרות, אלו נמצאים בסוף בתוכנו. קרוב אלינו. כך גם כאן, התגלה כי האבן הנדירה משובצת בראש הכתר במונח בגנזי אוצרותיו של המלך. כתר יקר ערך הוא היה, שהמלך לא היה מסתובב אותו בחיי היום-יום, אלא רק בעיתים מזומנים.
היועצים והשרים, ניסו להניא את לב המלך. "ספק הוא אם האבן אכן תרפא את החולה כפי דברי הרופא. גם אם כן, ספק הוא אם הבן יצליח לפתוח את פיו וללגום מהמים, הן כבר ימים ארוכים שלא בא לפיו כל דבר מאכל ומשתה. מדובר איפה בספק ספיקא, לעומת הרס ודאי של הכתר היקר".
השיב להם המלך: "צודקים אתם כי אין ערוך לשוויו של הכתר המלכותי. אך גם הוא, הוא בעין ערוך לבן המלך. כדאי שיישפכו טיפות מים עם עפר האבן היקרה על הרצפה, אם ייתכן ומספר טיפות ייכנסו לפיו של בני – והוא יתרפא".
הנמשל, מובן.
סבר רבי פנחס, וקיבל. הוא לא התרעם עוד על דרכו של המגיד ותלמידיו בהפצת החסידות להמונים, אך עם זאת, דברי תורתו שלו – מעולם לא הודפסו.
מקובל כי היה ספר שלם בכתב ידו עם דברי תורתו, אך נכדיו, בעלי הדפוס הנודע בסלאוויטא, סירבו להדפיסו בהוראת הסבא הקדוש. כיום, ישנם ספרים עם ליקוטים מדברי תורתו כפי שנמסרו בשמו על ידי תלמידיו, ובהם נעיין השבוע בקשר בין הפרשה, פרשת כי תצא, לחודש אלול וההכנה לימים הנוראים בהם אנו נמצאים.
***
בסיום הפרשה, אנו מצווים על מצוות מחיית עמלק. כותבת התורה, כי עמלק הגיע במצב בו היו בני ישראל "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים".
אמר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ בשם הרבי ר' זושא מאניפולי: יש אדם שמייגע עצמו כל כך בעבודת השם, עד שנעשה עייף. ובכל זאת, אין לו יראת אלוקים. הוא עייף מרוב יגיעה, אבל לא ירא אלוקים…
***
בסגנון דומה אנו מוצאים בחלק 'שער התשובה' בספה"ק דרך חיים שכתב האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, שם מבואר כי אדם שאינו בשמחה במהלך תהליך עזיבת החטא וההידבקות חזרה באלוקים חיים, "אינו בגדר התשובה האמיתית".
בהקדמה לספר, הוא מחלק בין דרגת ירא חטא, ירא אלוקים, וירא ה'.
ירא אלוקים, הוא מי שלא די בכך שהוא 'סור מרע', אינו חוטא ולא עובר חלילה על רצונו יתברך, אלא הוא גם 'ועשה טוב', שומר המצוות ועובד מיראה, בקבלת עול מלכות שמיים.
על דרך התשובה הוא מבאר מיד בתחילת הספר, כי עיקר התשובה אינה התעניות והסיגופים, אלא ראשית לכל לשוב אל ה' ולהתרחק מעבירות. ולכן, החוזר בתשובה צריך להיות כל הזמן בתנועות הפכיות. מצד אחד, להתמרמר מאוד על שחטא והתרחק מהקב"ה, ומהצד השני להיות בשמחה עצומה על כך שכעת הוא זוכה לשוב, להתקרב מחדש אל הקודש.
ככל והאדם שחטא יתמרמר יותר בליבו על החטא, כך הוא יותר מתרחק מהטומאה, וכך הוא יותר מתקרב אל ה' – וזה גורם לו לשמחה. כך, אסור לוותר על אף שלב. צריכים להיות הן בתנועה של תכלית המרירות והן בתנועה של שמחה עצומה, במקביל, בו זמנית.
יתירה מכך: מי שזכה להתעוררות תשובה, וניצל זאת כדי להסתגף ולצער נפשו באמת על העבר, אך אם הוא לא מתקרב אל ה', והמדד לכך הוא האם במקביל יש בו גם תחושה של שמחה על שזכה להתקרב אל השם – התשובה לא תחזיק מעמד והוא יפול כאשר ההתעוררות תחלוף או כאשר יגיע לידי ניסיון חלילה.
ניתן, אולי, לקשר בין זה לבין דברי הרה"ק מקוריץ בשם הרה"ק מאניפולי, כיצד יכול אדם להיות עייף מרוב יגיעה בעבודת ה' ולמרות זאת הוא לא ירא אלוקים – שכן בלי שמחה של מצווה, מוכח כי הוא עדיין לא שב בתשובה שלמה, ויותר אכפת לו מכך שהוא ייענש מאשר על כך שהוא רחוק מהקב"ה בגלל מעשיו.
***
על הציווי של התורה "מחה תמחה את זכר עמלק", אומר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ, עיקר המידות הטובות – ענוה ושפלות. במסכת ראש השנה מופיע לגבי יום הדין כי "כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי", וכאשר אדם עושה את עצמו לאין, הוא גורם להמתקת הדינים וזה הטעם שתוקעים בשופר של יעל פשוט.
על הבעייתיות בגאווה אומר רבי פנחס, כי בניגוד לשאר עבירות שיש סיבה מסוימת שמובילה את האדם לחטוא, הרי שיכול להיות עני ששוכב על מיטתו העלובה בחושך, אין לו שום דבר משלו – ובכל זאת הוא מתגאה בליבו…
הבעל שם טוב הקדוש אמר כי אומות העולם, הם המידות הרעות שבלב האדם. לכל אומה יש אחיזה במידה רעה אחת, ולכן כאשר אדם מתקן את כל מידותיו – שוב אינו מתיירא משום אומה שבעולם. מידתו של עמלק, הסבירו תלמידיו, היא מידת הכעס.
אומר הרה"ק מקוריץ, כי כתוב ב'שערי קדושה' להרה"ק רבי חיים וויטאל כי הכעס הוא ענף ממידת הגאווה – שכן מי שאינו מתגאה, למה יכעס על חבירו שלא עשה כרצונו? הגאוותן, שמרגיש כי חייבים לו הכל, הוא כועס על מי שלא מיישם את הדברים כפי הבנתו.
כאשר בעל הסמ"ג (ספר מצוות גדול, נכתב על ידי הרב משה מקוצי) מנה את תרי"ג המצוות ולא מנה את איסור הגאווה כאחד מן הלאווים, התגלו אליו מן השמיים בחלום הלילה ואמרו לו כי שכח את העיקר, ולכן שינה והוסיף את איסור הגאווה מלימוד בפסוקים.
וכך הוא למד: כתוב "ורם לבבך ושכחת" וכתוב "השמר לך פן תשכח", ובגמרא כתוב כי 'השמר' הוא מצוות לא תעשה – מכאן שאם הגאווה גורמת לשכחת הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת, הרי שמדובר באיסור מהתורה.
זהו, אומר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ, הציווי של התורה אלינו, בדורנו, למחות את זכר עמלק – למחות את מידת הכעס והגאווה מליבותינו.
אם כן, על ידי ניצחון עמלק כמצווה בפרשתינו, אנו מגיעים למידת הענווה שהיא מידה טובה מכל המידות, גורמים להמתקת הדינים וזוכים לשנה טובה ומתוקה, בספר החיים.
***
כיצד יכולים לנצח את עמלק? כותב הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת לוי' בדרושים לחג הפורים – כי על ידי יראת אלוקים, תורה ותפילה, ניתן לגבור על עמלק.
נצטט מלשונו הקדוש:
"דהנה, לא זו בלבד דזרע ישראל הם מצווים על מחיית עמלק, דהוא זרע עשו – אלא דכל איש מישראל צריך למחות חלק רע המכונה בשם עמלק אשר טמון בלבו. דכל זמן דזרע עמלק נמצא בעולם, אז כיון דאדם גם כן הוא עולם קטן, אז יש מציאות לעמלק, לכח הרע בכל אדם, אשר מתעורר בכל פעם להחטיא את האדם – ועל זה בא הזכירות בתורה".
"והנה כח של זרע ישראל אינו אלא בפה, הקול קול יעקב, בתורה ותפלה. כשאדם יש לו כח זה ובוער תמיד לבו להשם יתברך אז אין שום רע יוכל לשלוט בו. אך כשאדם יניח כח זה אז מיד ויסעו מרפידים, שרפו ידיהם. מיד ויבא עמלק, מיד שורה הרע עמו".
"אך כשאדם תופס על כל פנים מדת היראה, להיות ירא מפניו יתברך מלעבור על מצותיו על כל פנים אינו בא לידי חטא. וזהו שכתוב ואתה עיף ויגע, שאין בך כח זרע ישראל שרפו ידיהם מעבודת השם. ולא ירא אלקים. ועל ידי זה תזכור מאד שלא יכשילך כח עמלק. וזהו שכתוב מחה תמחה מלבבך שורש הרע ולכפות אותו תחת הטוב".
כך, על ידי תורה ותפילה, תשובה בדרגה נכונה להיות 'ירא אלוקים' ובמקביל למרירות הלב על העבירות שחטאנו להיות בשמחה עצומה על שאנו זוכים להתקרב מחדש אל ה', נזכה למחות את זכר עמלק, להגיע למידת הענווה ולזכות ביום הדין.
כתיבה וחתימה טובה.
למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן
הפוסט סגולה בדוקה לראש השנה: לנצח את עמלק – ולזכות ביום דין הופיע לראשונה ב-JDN.
