הלשון שלנו רוצחת בשגגה
אנחנו רוצחים על רקע רומנטי, מתוך רומנטיזציה של העבר. עושים המתת חסד לעצמנו, כשאנו מחסרים מערכנו. מבצעים רצח המוני בהכללות מיותרות, מתנקשים בזולת באמירות מרושעות. אולי שווה לבנות ערי מקלט גם ללשון?
מה דעתך?
