תוכנית גנץ להרס הדמוקרטיה

ביום שלישי האחרון הציג יו"ר 'המחנה הממלכתי' ושר הביטחון בני גנץ את מה שהגדיר כ"תוכנית לייצוב שיטת הממשל" בישראל. בין סעיפי התוכנית כלולות למשל הצעות כמו חקיקה לפיה הכנסת תפוזר רק ברוב של שבעים חברי כנסת, פיזור הכנסת במקרה של אי-העברת תקציב, הגבלת כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים והגדרת "זמן מינימלי בין בחירות לבחירות".

על פי גנץ, צעדים אלה חשובים מכיוון ש"בלי יציבות פוליטית לא נוכל לטפל ביוקר המחיה, בחינוך ובאתגרים הלאומיים". גנץ הוסיף וטען כי "חוסר היציבות מוביל לשיתוק פוליטי, לאיבוד אמון הציבור, להגדלת תופעת הסחטנות הפוליטית ולפגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית", וסיכם – "אסור לתת לזה לקרות". האמנם?

אני מסכים עם גנץ על כך שחוסר יציבות פוליטית הינו דבר מזיק וצריך לשאוף ליציבות פוליטית. זו אינה אמירה שנויה במחלוקת. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד, והשאלה היא האם הצעתו משרתת את המטרה המוצהרת (והלגיטימית כאמור) שלה או דווקא פוגעת בה?

התשובה לשאלה זו ברורה לגמרי בעיניי, ולמרות העובדה המתסכלת לפיה מרבית הציבור הישראלי אינו מגלה הבנה נרחבת ביסודות משטר חוקתי באופן כללי ומשטר פרלמנטרי בפרט, ננסה בכל זאת להסביר מדוע הצעת מפלגת גנץ/סער/אייזנקוט מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית, ולמה מדובר בהבלים שיפגעו קשות ביכולת התפקוד של הממשלה והכנסת ומעבר לזה. נעבור על הסעיפים:

"הכנסת תפוזר רק ברוב של שבעים חברי כנסת"

למה הצעה כזו תגרום? דמיינו למשל נסיבות פוליטיות דומות לאלו הנוכחיות, כלומר ממשלה שאין לה רוב אך יש לה יותר מחמישים חברי כנסת ולאופוזיציה אין יכולת להגיע לשבעים מנדטים. בתרחיש כזה, כמו במציאות כעת, לאופוזיציה אין גם אפשרות להגיע להקמת ממשלה חלופית משום שהיא מחולקת לגושים שלא מסתדרים ביחד, כמו מפלגות הערביות מחד ומפלגות הימין מאידך.

מה יקרה במצב כזה? תוהו ובוהו, פשוטו כמשמעו, בדיוק כפי שהיה בתקופה האחרונה. ראשית, הממשלה עצמה לא תוכל לשלוט בגלל שאין לה רוב, והאופוזיציה, ובכן, היא האופוזיציה ובהגדרה אין לה אחריות על קידום מדיניות.

בהקשר הזה ראוי לזכור ולהזכיר שהצד השני של חופש הוא אחריות. זה נכון בכלכלה, בחיים בכלל וגם בפוליטיקה. הממשלה והקואליציה הן הגורמים האחראיים לקידום מדיניות. ברגע שהם מאבדים את היכולת לשלוט ובו זמנית אין אפשרות לשוב אל העם על מנת להתאים את הרכב הקואליציה לנסיבות המשתנות, התוצאה היא אנרכיה ואי-יציבות.

מצד אחד יעברו שלל חוקים מוזרים (שמתאימים לחלקים השונים של האופוזיציה), ומצד שני ללא ממשלה בעלת יכולת משילות המדינה תמשיך להתדרדר. אלא שבניגוד לחוק כיום, לא תהיה כלל אפשרות לחזור לציבור כדי לבקש את אמונו המחודש בבחירות. המשמעות: המשך הכאוס וחוסר היציבות.

ברמה החוקתית, בנוסף, יש לזכור שזה לא סביר בעליל לייצר מצב לפיו לרוב אין את האפשרות לנהל את המדינה בגלל התנגדות של המיעוט. זה נוגד את יסודות המשטר הדמוקרטי. אפשר (ורבות מאוד ממדינות העולם עושות זאת) לדרוש רוב מיוחס לצורך קבלת החלטות קרדינליות, בדרך כלל החלטות ברמה חוקתית, אבל לא סביר שיידרש רוב מיוחס על עצם הצורך לנהל את המדינה, שזו המשמעות האמיתית של הצעת החוק בנושא זה.

"פיזור הכנסת במקרה של אי-העברת תקציב"

על פניו הצעה שנשמעת סבירה. ממשלה אמנם לא יכולה לתפקד לאורך זמן ללא תקציב אך ניתן למצוא לכך פתרונות טכניים במשך תקופה מסוימת.

למרות זאת, בסופו של דבר, תקציב הוא הכלי המרכזי של הממשלה על מנת לתפקד וללא תקציב לאורך זמן, ובכן, לא באמת ניתן לתפקד. לכן ישנו היגיון בפיזור הכנסת בעקבות אי-העברת התקציב, למרות שהמצב הזה הופך לעתים את התקציב לכלי פוליטי, דבר שבהחלט יכול להזיק, כפי שראינו בשנים האחרונות.

"הגבלת כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים"

כאן אנחנו שוב חוזרים למחוזות ההזיה האנטי-דמוקרטית. אין ולו מדינה אחת בעולם שהיא גם בעלת משטר פרלמנטרי וגם מגבילה את משך כהונת ראש הממשלה. זה לא קיים. ולמה? מכיוון שבמשטר פרלמנטרי האזרחים מצביעים לבית הנבחרים, וחברי בית הנבחרים הם שבוחרים בפועל את הממשלה ומתוכה את ראש הממשלה.

אין כאן כלל בחירה לראש הממשלה אלא רק למפלגות או נציגים אזוריים של מפלגות, אשר מתכנסים לאחר הבחירות על מנת להחליט מי מתוכם יהיה ראש ממשלה.

תפקיד ראש הממשלה הוא כמובן חשוב מאוד, אבל במהותו הוא נובע מהסכמת הריבון שהוא בית הנבחרים. הניסיון למנוע מהריבון את האפשרות למנות לתפקידים בממשלה תיצור הגבלה לא הגיונית בעליל.

ואולי תשאלו, מה לגבי מדינות כמו ארה"ב או צרפת למשל, שם כהונת הנשיא מוגבלת בזמן? זה נכון, אלא שההגבלה מוטלת על הציבור ולא על בית הנבחרים והרציונל הוא שצריך לרסן שלטון של איש אחד על מנת להימנע מהידרדרות השלטון למחוזות של משטר רודני, דבר שלא קיים במשטר פרלמנטרי משום שלמעשה בכל רגע נתון בית הנבחרים הוא זה אשר מקיים את הממשלה. מערכת האיזונים והבלמים במשטר פרלמנטרי אמורה לאפשר הן את קיום הרשות המבצעת והן את הפיקוח עליה, לפחות בתיאוריה.

"יוגדר זמן מינימלי בין בחירות לבחירות"

מעבר לשאלות בסיסיות כמו כמה זמן, למה דווקא תקופת זמן כזו או אחרת ומי בדיוק יגדיר את כל זה, הצעה זו מחזירה אותנו בדיוק לשאלה הראשונה – מה יקרה במצב בו לפני תום הזמן המינימלי אין לאף אחד רוב, אבל עדיין אי אפשר ללכת לבחירות? שוב, תוהו ובוהו.

מדובר למעשה בניסוח שונה במקצת אבל זהה מהותית לסעיף הראשון המגביל את פיזור הכנסת, ועדיין רעיון לא מוצלח במיוחד.

אז אם נסכם את עיקרי תוכנית גנץ, נראה כי יש לנו עוד מקרה בו פוליטיקאים ישראלים מפגינים חוסר הבנה בסיסי במשפט חוקתי ומרשים לעצמם לשחק באש בסוגיות הנוגעות ליסודות המשטר.

יש לכך פוטנציאל הרסני למדינה וחייבים להגיד את זה ולבלום את ההצעות ההזויות והמזיקות הללו בעודן קטנות. זה עוד מקרה בו אבירי "הדמוקרטיה" בעיני עצמם עושים הכל כדי לחתור תחתיה ולהחריבה סופית. הרעיונות המזיקים עליהם מדבר גנץ כעת יפגעו עוד יותר בתפקוד התקין של הדמוקרטיה הישראלית, ובפועל ישיגו בדיוק את ההפך מיציבות.

אמיר וייטמן הוא יו"ר הליברלים בליכוד

The post תוכנית גנץ להרס הדמוקרטיה appeared first on מידה.