תמונה קבוצתית: סדרת השנה 2024
גם כותבי האתר בוחרים את הסדרות האהובות עליהם.
היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר על הסדרה האהובה עליכם מ-1984.
חד, חלק, פשוט: "מה הייתה הסדרה האהובה עליכם ב-2024?".
רז גרינברג: אני לחלוטין בעד טרנד המותחנים הביטחוניים הישראלים שמציף את מסכנו בשנים האחרונות – מ-"כפולים", "פאודה", "טהרן" ועד "שמיים אדומים", לא מפריע לי שהעלילות שלהן מופרכות ושמי שיש לו קצת ניסיון בתחום לא מפסיק לנחור בבוז מול ההתרחשויות. לי אין ניסיון בתחום, ואני נהנה.
אבל אז מגיעים הבריטים האלה, יימח שמם, ומראים לנו, כמו שצפוי מבריטים בכל הנוגע לטלוויזיה, שגם בז'אנר הזה יש לנו עוד הרבה מה ללמוד. למשל בעונה השניה שעלתה השנה ל-"נקודת פיצוץ" ("Trigger Point"). גיברת הסדרה לנה וושינגטון (ויקי מקלור) היא חבלנית משטרה שטובה מאוד בעבודה שלה, וגרועה מאוד בכל הנוגע ליחסי-אנוש בתוך ומחוץ למעגל המשפחתי הקרוב שלה. אחרי אירועי העונה הקודמת שבה היא חוותה אובדן אישי כבד, קשה להאשים אותה; בעונה הנוכחית היא לא מקבלת יותר מדי זמן להתאושש. כשארגון טרור אנרכיסטי מתחיל לפוצץ מטענים ברחבי לונדון, וושינגטון צריכה להתמודד לא רק עם דרכי הפעולה המתוחכמות של אנשי הארגון הנ"ל אלא גם עם קולגות ובוסים שמפנים לה את הגב וזוג הורים לא מתפקד.
העונה השניה של "נקודת פיצוץ" עובדת כל-כך טוב כי היא עושה את מה שכל סדרות המתח הבריטיות הגדולות עשו כל-כך טוב מאז ומעולם: ליצור סיטואציה מורטת-עצבים מצד אחד, אבל להבהיר לצופים שהסיטואציה הזאת היא בעצם משנית לגמרי למה שחשוב באמת – הדמויות, או במקרה הזה הגיבורה. מקלור, שהתמחתה בעבר הלא-רחוק בגילום נסיכות-קרח בריטיות טיפוסיות (וגם קצת פחות טיפוסיות – ההופעה שלה בתור פסיכופטית ב-The Replacement ראויה לציון בפני עצמה) מגלמת בעונה השניה של "נקודת פיצוץ" דמות שמעטה הציניות והאדישות שהיא מנסה להציג מתפוגג לאטו ואז היא נשברת לרסיסים, בדיוק כשמצב החירום שהיא נשלחת לטפל בו הופך לקריטי.
"נקודת פיצוץ" סיפקה שישה פרקים של טלוויזיה משובחת, שהשאירה אותי על קצה הכסא, פשוטו כמשמעו, לאורך כל אחד מהם. העונה השלישית מתחילה בצילומים בשנה הבאה, ואני בעיקר מעוצבן מזה שאני צריך לחכות כל-כך הרבה זמן עד שהיא תגיע.
שני אוירבך: חובבי ועיתונאי קולנוע אוהבים לדון במעמדו של המחזמר הקולנועי, ז'אנר שפעם שלט ביד רמה בקופות והיום, בעיקר בעקבות ההצלחה של "מרשעת", אפשר למצוא שלל דיונים כבדי ראש על האם הוא עושה קאמבק ועד כמה. מה שלא מדברים עליו מספיק הוא המחזמר הטלוויזיוני – כן, זה דבר שקיים, ואף סדרה בז'אנר הזה לא קיבלה את הכבוד שמגיע לה.
קחו לדוגמה שאינה דוגמה אלא הפואנטה של הטקסט הזה את "בנות לנצח": קומדיה על להקת בנות מהניינטיז שמתאחדת שנים אחרי הלהיט האחד שלה. קומדיה פר אקסלנס, לא טכנית ולא שחורה ולא דרמדי ולא קרינג', מצחיקה ממש, עם קאסט נהדר ואייקוני, בנטפליקס הקרוב לביתכם – ואף אחד לא מדבר עליה! חוץ ממני, כרגע, כמובן.
כשסדרה פופולרית עושה נאמבר מוזיקלי אחד כולם עפים על זה וזורקים עליה פרסי אמי וגראמי, אבל כש"בנות לנצח" מספקת פרק אחרי פרק שירים מצחיקים, מוצלחים וממכרים בקולן של כוכבות ברודוויי מהשורה הראשונה, פתאום אתם כבר לא בקטע של מוזיקה? מה קורה? נכון, הסדרה נגמרה השנה בעונתה השלישית, וזה לא ייתן לי כלום אם כולכם תתעשתו ותתחילו לבנג'ג' אותה, וזה בטח לא יציל את הסדרות הקודמות בז'אנר שבוטלו בטרם עת בגלל רייטינג מאכזב, אבל דיר באלק, בפעם הבאה שמישהו עושה סדרה מוצלחת עם מוזיקה מקורית מעולה אני מצפה שתצפו בה בזמן ותתלהבו ממנה כמו שמגיע לה. אל תכריחו אותי לבוא לפה שוב לנזוף בכם על עוד פנינה טלוויזיונית שלא השכלתם לזהות.
אדם קלין אורון: מה אם למרגלים היו בעיות בחיי הנישואין? זה היה (בערך) הרעיון שמאחורי "מר וגברת סמית'", סרט מ-2005 שגם הביא לחיי הנישואין הבעייתים של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי. הסרט היה נוצץ וסקסי, אבל אף אחד לא יכול לטעון שהוא היה אמין. 19 שנים לאחר מכן, דונלד גלובר ומאיה ארסקין נכנסים לנעליהם של ג'ון וג'יין סמית' כאשר הם מצטרפים לארגון חשאי שמצוות אותם יחד, משכן אותם בדירה מדהימה במנהטן ושולח אותם לסדרת משימות ברחבי העולם. ומה אתן יודעות? זה אמין.
לא הארגון או המשימות, כן? "מר וגברת סמית'" משתמשת בנופים ובקרבות כרקעים נוצצים, ובאנשים שהם מטרות המשימות כמראות מעוותות כדי לבחון את מה שמעניין אותה באמת: מערכות יחסים רומנטיות וכמה שהן ניזונות ממי שאנחנו באמת, מי אנחנו רוצים להיות, מי אנחנו מוכנות לנסות להפוך, והמרחקים בין כל אלה. זה טוויסט מעניין על ז'אנר הריגול-אקשן, והוא עובד – ממש, ממש עובד – בגלל שכל המעורבים במשימה פשוט מוכשרים להחריד. התסריטאים, ובראשן פרנססקה סלואן, כותבים דיאלוגים אמינים ומצחיקים ובונות מערכת יחסים מרגשת, מפתיעה אבל גם צפויה, על העליות והירידות שבה. הופעות האורח של שחקנים גדולים כגון ג'ון טורטורו, רון פרלמן, פרקר פוסי ופול דאנו, מדויקות ומדכאות כשהן מראות כמה בודד ומלאכותי העולם של הכוח והעושר, גם כשהוא על רקע האלפים ובבימוי מושלם. ומעל הכל, מאיה ארסקין ודונלד גלובר, חזקים ומאיימות, חובבניות ודבילים, חדות ומבולבלים, שילוב של מוח וגוף ולב – כל אחת בנפרד ושניהם יחד, עם כימיה מדהימה, גרמו לי לשקוע ולהיות מושקע בסדרה המצחיקה-מרגשת-מותחת הזו יותר מאשר בכל דבר אחר שיצא השנה.
אור ענבר: אני אדם פשוט, תנו לי ערפדים וסה״כ אני שמחה. תנו לי ערפדים יפים ואני אפילו אהיה מאושרת. אז ערפדים יפים ועלילה אמיתית? עונג. אני לא מדברת על "מה שקורה בצללים", שזו אחלה של סדרה חוץ מהסיום הזה כי מה אתם רוצים ממני, אלא על "ראיון עם הערפד". באופן מאוד מפתיע לא קראתי את הספרים (למרות שכבר שני עשורים אני אומרת שאעשה את זה) כך שנקודת ההשוואה העיקרית שלי היא הסרט מ-94' שאני די אוהבת אבל הסדרה היא אחרת. לא "אפל יותר בוגר יותר" אחר אלא "יש לנו זמן ויכולת להעמיק" אחר. העונה הראשונה הייתה מוצלחת, במיוחד כשהכרתי את העלילה מהסרט והיה כיף לראות את השינויים ואת הגישה המודרנית יותר לסיפור, ובמיוחד את ההבנה שלאסטט ולואי הם בעצם זוג. זוג דפוק, עם מיליון בעיות, והחלטות מטומטמות, אבל זוג.
העונה השניה ששודרה השנה התעלתה על זה וחלק מזה היה בגלל שלא ידעתי כלום. הליהוקים המשיכו להיות מוצלחים מאוד, ובמיוחד בן דניאלס בתור סנטיאגו, הרע התורן והערפד שאחראי על התיאטרון בצרפת שהוא פשוט תענוג. אבל ההברקה הכי מוצלחת שהיא פרק 5, פרק שמתרחש ב73' ובעצם חושף בפעם הראשונה והכי עמוקה את עניין הנרטיב שהסדרה מתעסקת בו. מי באמת מספר את הסיפור האמיתי? איזה זיכרון הוא נכון? והשאלה שמטרידה אותי עד היום, מה זאת אומרת לוק ברנדון פילד הוא לא הבן של אריק בוגוסיאן?
אז כן, "ראיון עם הערפד" היא אפלה ודרמטית ואלימה מאוד, אבל כיפית, ומצחיקה ופשוט בידור טוב, ושלא נראה שהיא בדרך לעצור: העונה הבאה מתמקדת בתקופה מדהימה שבה לאסטט הוא כוכב רוק. בהיותי נערה עם אהבה לערפדים אהבתי מאוד את הטראש שהוא ״מלכת הארורים״ אז לקבל עונה שלמה של העלילה הזאת? עם הקאסט המושלם הזה? אני אישית לא יכולה לחכות.
רם קיץ: טוב, כיוון שעל הסדרות האהובות עלי כתבתי כבר בטקס פרסי הטלוויזיה, החלטתי לבחור בסדרה פשוטה שאני מחבב מאוד, ולצערי חלפה מתחת לרדאר גם בקרב חובבי האנימה (נו מה חשבתם?): "דיג חיובי שלילי" (Negative Positive Angler).
גיבור הסדרה, טסונהירו, הוא סטודנט באוניברסיטה שהמזל לא האיר לו פנים: הוא פשט את הרגל בעקבות הימורים לא מוצלחים בשוק ההון, וכעת הוא חייב כסף לבריונים מהשוק האפור (אגב, אלה בריוני השוק האפור הנחמדים והמצחיקים ביותר שתפגשו בחיים שלכם – בתקווה כמובן שלא תצטרכו כמובן לפגוש אי פעם בריונים מהשוק האפור). ואם זה לא מספיק, הבית שלו נהרס, בהפתעה מוחלטת, במסגרת תכנית פינוי-פינוי מינוס הפינוי (ילדים: זה למה חשוב לפתוח את המכתבים שאתם מקבלים בדואר). מדכא? חכו, כי אם זה אגרוף לא חזק מספיק לחיים האומללים שלו, טסונהירו מגלה שנותרו לו שנתיים לחיות בגלל גידול.
לכן אבין אתכם אם לא תאמינו לי שטסונהירו נפל לים, לילה אחד, "בטעות". כי זה באמת היה בטעות. ולמרות זאת אין לו הרבה סיבה להילחם על החיים שלו, הרי מה כבר נותר לו? אלא כאשר צעיר בשם טקאָ'אָקי מציל את חייו ומציע לו קורת־גג אצלו בדירה, השניים הופכים (לא מיד, זה לוקח זמן) לחברי נפש בעוד טסונהירו לומד, בנקודת השפל של חייו, להפסיק לברוח. למעשה, זו התמה של הסדרה. גם טסונהירו וגם טקאָ'אָקי בורחים מהחיים שלהם ויש להם סיבות מוצדקות. אבל הסדרה מלמדת אותנו שלברוח זה לא הפתרון – לא מבני משפחה, לא מחברים, לא מבשורות רעות ולא מגובי חובות.
ועכשיו כשבלעתם את הפתיון הגיע הזמן לחשוף את האמת: זו סדרה על דיג (למה חשבתם שהמילה "דיג" בכותרת שלה?). טקאָ'אָקי עובד בחנות כלי־דיג לצד חובבי דיג צעירים יותר ופחות, ומסדר שם עבודה לטסונהירו שבדיוק כמוכם – לא מבין מה הביג דיל. כמובן שזו לא באמת סדרה על דיג. זו רק מסגרת לסיפור של טסונהירו וטקאָ'אָקי. אבל אתם תלְמדו ממנה הרבה על סוגי חכות, פתיונות, דגים, זרמי רוח, שפל, גאות – ברמה מספיק גבוהה כדי להרשים אחרים. וכל חברי הקבוצה הם אנשים מיוחדים עם סיפור אישי מיוחד, ועד סופהּ תרגישו שהם חלק מהמשפחה שלכם. מדובר בסוג הסדרות שעושות נעים, וגם אם היא חוטאת בדרמה (בעיקר לקראת הסוף) אתם תצאו ממנה יותר חיוביים משליליים.
לסדרה, שהיא מקורית לחלוטין (לא מבוססת על אף מנגה וכיוצ"ב), רק 12 פרקים ואת כל הסיפור שלה היא מספרת בתוך אותם הפרקים – כך שלסדרה הזו, בניגוד לסדרות אנימה רבות, יש גם סיום. 4 שעות בלבד ותוכלו למרתן את כולה, ואני בהחלט ממליץ עליה למי שמחפשים סדרה בקצב אחר, איטי יותר (בכל זאת, דיג), גיבורים שלשם שינוי עברו את גיל התיכון ועם מסר חיובי לחיים. אתם תבכו, תצחקו, תתרגשו ותהנו. מבטיח.
