זורקת הנעליים בצידנאיא
במזרח התיכון הבוער, שתי נשים שונות מנסות להשיג צדק: אחת שכל חייה חיה באזור מלחמה והשנייה, שעבודתה היא אזורי מלחמה, אך היא לא חיה אותם. הפוסט זורקת הנעליים בצידנאיא הופיע ראשון בפוליטיקלי קוראת
בסרטון שהפך ויראלי ברשתות הערביות והעולמיות, נראית אישה צעירה, שיערה הארוך והחום אסוף מאחור, קצוותיו מתבדרות ברוח, והיא משתוללת. משתוללת, צועקת, זועקת ובזעמה מורידה את נעליה, דבר הטמא לפי האסלאם. היא מנופפת בנעלה אל עבר איש מעונב ופמלייתו, האיש נכנס לרכב לבן שכיתוב האו"ם, "UN", על דלתותיו. הוא מתבונן בה ונותן למאבטחים והמלווים שלו להתמודד איתה. הרכב מנסה להתקדם, אך היא עומדת שם, תופסת את המרחב בפאתי התהום, בור הזוועות שנקרא כלא צידנאיא.
המאבטחים לא הודפים אותה, לא צועקים עליה, לא משתיקים אותה, כמעט ברכות הם מנסים להוות חיץ בינה ובין "המכובד" שהגיע לחזות בזוועות בית הכלא וכבר מיהר לצאת. "עכשיו באתם?" היא צועקת ומנופפת בנעלה, "עכשיו נזכרתם?" היא משתוללת, "עכשיו באים?" היא זועמת ובסוף, כשהוא כבר ברכבו, משליכה את הנעל. נעל ספורט כהה, עם שרוכים ורודים. קליק של מצלמה.
אחר כך יספרו האתרים שאחיה של האישה ושניים מבני דודיה עדיין "מפקודין", שזה בערבית נעדרים, חסרים או כל דבר שאומר: נעלמו בתהום שנקראת כלא "צידנאיא".
זעם מרושל
הזוועות והסיפורים מכלא צידנאיא ממלאים את אתרי החדשות הערבים מאז נפל משטר העינויים של אסד, רשימות בכתב יד של קרובי משפחה המחפשים את היקרים להם, כוחות חילוץ מקומיים וטורקיים, הקסדות הלבנות, כולם שולחים צוותים וכלים הנדסיים להרים שכבות של אבנים ושערי ברזל כדי לחשוף עוד ועוד תאים, עוד קברים, קברי אחים וגם מכונות מוות של משטר רע.
הרבה כאב ודם ממלאים את המסכים ממלחמות המזרח התיכון בשנה האחרונה. ולמרות זאת, הזעם של אישה בודדה, שיוצאת, יחפה, בשיער פרוע, נגד הממסד שנזכר להגיע: עמד על הבמה השבוע. מצוידת בנעליה ובפיה, המחאה של האישה חרכה את הרשתות ואת הלבבות. הנעליים, הדבר הראשון שמורידים טרם הכניסה לבית התפילה, הן הנשק שלה. המאבטחים והמלווים מבקשים שתירגע, אבל גם הם מקבלים ומבינים את זעמה.
הם עומדים על האדמה שתחתיה נעלמו אסירים, אסירות, מתנגדי ומתנגדות משטר – תוצאות שלטון הבעת' של אסד, שרק בעוד שנים נבין את היקף האלימות והפשעים שביצע בבני עמו. והיא צועקת להם את המובן מאליו: משלחת של גברים מכובדים שהגיעה לראות את שאריות פועלם של גברים מכובדים אחרים.
נשים כמעט ולא היו חלק משלטונו של אסד, בוודאי לא בשנות מלחמת האזרחים האיומה. והנה אישה אחת, שאחיה ובני דודה "נעלמו" בחסות המשטר, מופיעה בשיער אסוף ברישול, בידיים חשופות, בנעל טמאה. היא מדברת אל המכובד אבל למעשה, פונה אל כל העולם הערבי ואל הקהילה הבינלאומית: עכשיו באים?!
איפה האנס?
השבוע ישבתי בכנס של "פרויקט דינה", יוזמה של חוקרות ונשות מקצוע שעוסקות בהנכחת האלימות המינית ב – 7 באוקטובר בזירה המקומית והבינלאומית ובגיבוש דרכים להעמיד לדין את מחבלי חמאס. "דינה" הזמינו לאוניברסיטת בר אילן את ד"ר אליס אדוארדס, הדווחית המיוחדת של האו"ם לעינויים, שמוציאה בכל שנה דוח בנושא.
כשקוראים את הדוח על שנת 2024 מקבלים תמונת מצב גלובלית על משטרים מענים, ועל ארגונים תת-מדינתיים, קבוצות מורדים, ארגוני טרור וארגונים חמושים אחרים שמפרים את אמנת האו"ם לעינויים. ד"ר אדוארדס, אישה חדה ומרשימה, עושה עיבוד של מידע וחקירות שמגיע אליה גם מא.נשים ומשלחות כמו אלו שביקרו השבוע בצידנאיא וזכו לקיתונות הזעם של האישה הסורית. ניתן לשער שבדוח הבא שתפרסם ד"ר אדוארדס על שנת 2024, כלא צידנאיא "יככב".
בכנס, דיברה ד"ר אדוארדס על עבודתה ועל האתגרים בגיבוש הדוחות, מטבע הדברים חלק נכבד מהשיח שלה ושל הנוכחות עסק בעינויים אותם עוברים החטופים והחטופות בשבי חמאס, האלימות המינית והפגיעות ב-7 באוקטובר, לצד דוגמאות מהעולם.
כשעלה נושא הצדק לקורבנות, צדק למשפחות והאם הוא בכלל אפשרי, הוזכר שם סיפור על אישה מיוגוסלביה לשעבר, שורדת מלחמה. פעם, באחד המפגשים, שאלו אותה אם היא מרוצה מהמשפט שהעמיד בית הדין הבינלאומי בהאג לפושעי המלחמה מיוגוסלביה. (תזכורת: בית הדין בהאג הקים אז טריבונל מיוחד להעמדה לדין של פושעי מלחמה גם בעוון אלימות מינית).
"אני שמחה שמעמידים את המנהיגים של הפושעים והאנסים לדין", היא אמרה. "אבל לא יהיה לי צדק עד שלא אראה את האנס הפרטי שלי מועמד לדין. איפה הוא?"
שפת הגיהנום
עינויי צידנאיא מתרחשים כבר שנים ועשרות שנים. מי ידע? מי יכול היה לדעת? מי שתקו? מי שיתפו פעולה עם ממסד וכח של המשטר האפל? כולם. מדינות חברות, בעלי ברית, ארגונים בינלאומיים, האו"ם, מדינות המערב. כולם. האם הדוח שתפרסם ד"ר אדוארדס בעוד חודשיים, או שנה, יועיל במשהו?
בתור ישראליםות, עוד לפני ה – 7 באוקטובר ניהלנו מערכת יחסים מורכבת עם האו"ם. מערכת יחסים מבוססת חשדנות. כשלמדתי בחו"ל בקורס על האו"ם, הגעתי סקפטית, לא מבינה מה השפעת הארגון ומה משמעותו. אחר כך נסענו לסייר במסדרונותיו ושם התנוססה התשובה. על שלט קטן, נכתב ציטוט של אחד ממזכ"לי האו"ם בעבר שאמר: "התפקיד של האו"ם אינו להוביל את האנושות לגן עדן, אלא להרחיקה משפת הגיהינום".
מה המרחק בין האישה הסורית האוחזת בנעליה ובין ד"ר אדוארדס ודוח הזוועות הבא? צדק ונחמה הם מושגים ענקיים, עם ממד קולקטיבי וממד אישי. האם הדוח שייצא בעוד שנה יביא מזור לזעם, לכאב, לאבדן?
במפגש שלנו עם ד"ר אדוארדס, היא סיפרה על מפגשיה עם משפחות חטופים. היא סיפרה על עדויות ששמעה ועל הכרה שנכתבה שחור על גבי לבן בדוח שלה. אולי יש בזה מעט מן הנחמה, מעט מן הצדק, מעט מן ההכרה. ואולי יש שם הבנה, באיזה צד צריכה להימצא הבושה ההיסטורית.
צעקותיה של האישה הסורית יהדהדו באוזני נציג האו"ם ובעולם עוד זמן רב. גם בהן יש צדק, גם הן מובילות את האחראיים – אל הבושה, ולצופים ברור היכן חונה הבושה. נציג האו"ם קפץ לרכבו נבוש, גם מי שהקיפו אותו התביישו. במזרח תיכון בוער שלמנהיגיו אין כל בושה, ראיתי שתי נשים שונות. אחת שכל חייה חיה באזור מלחמה ומשלמת את המחיר על כך. השנייה, שעבודתה היא אזורי מלחמה, אך היא לא חיה אותם. שתיהן עושות מעט מן הצדק, כל אחת בדרכה.
אותה אישה סורית עמדה על דם עמה וזעקה את זעקתם של מי שכבר לא יכולים לזעוק. צדק אותנטי, עוצמתי, חד פעמי. ד"ר אדוארדס עושה צדק בירוקרטי, איטי, שטוחן לאט. גם זו וגם זו מביאות, בסופו של דבר להכרה. בלהבות המזרח התיכון, כל אחת ועשייתה מרחיקה אותנו, ממש קצת, משפת התהום. ומלבד מעט מן הצדק, יש בזה גם מעט תקווה.
הפוסט זורקת הנעליים בצידנאיא הופיע ראשון בפוליטיקלי קוראת